זה מספר שבועות שחשבון הפייסבוק שלי לא פעיל. הרגשתי מעין לאות כזו מהפיד, תחושה שאני צריכה לפנות אנרגיות לדברים יותר חשובים. ובאמת – מאז הדיאקטיבייט אני מרגישה שאני מצליחה להתמקד במטרות ארוכות הטווח שלי ולפנות את הזמן הראוי למריחת לק באופן קבוע (זו אינה מטרה ארוכת טווח, אבל עדיין מטרה חשובה בפני עצמה). ובאמת שבחרתי בזמן מצוין להתנתק, מלחמה וזה. אני לא מתארת לעצמי כמה עצבים הייתי מבזבזת על סטטוסים ומאמרים בנושא, אפילו אם הייתי מצליחה לא להגיב. עכשיו, אני פשוט לא רואה את שלל הדעות המעצבנות שלכם ונשאר לי לבזבז אנרגיות רק על איתור המרחב המוגן הקרוב.

(אני מודה שיש בזה גם חסרון עקרוני, כשאתה מתבשל רק בתוך המחשבות של עצמך ולא מקבל פידבק ו/או נחשף לדעות שמאתגרות את שלך, אבל כרגע זה מתאים לי)

ובכל זאת, נותר בי געגוע לניסוח מחשבותיי חסרות החשיבות בצורה משעשעת, ולמרות שהמדיום ממש לא מתאים, אני רוצה לשתף בכמה סטטוסים שלא נכתבו:

לשחק קנדי קראש בדיאקטיבייט זה כמו להיות השורדת היחידה של מתקפת זומבים בעיר רפאים. מתקדמת מתחנה לתחנה עם ריבוע ללא פנים ומסתדרת לבד עם מה שיש (בלי בוסטר יומי!).

לפני כמה ימים: הולכת לגן עם הבת שלי, רוקדות קצת בדרך.
היא: אמא, הנה כלב!
אני: את חושבת שהוא ירצה לרקוד איתנו?
היא: לאאאא, כלבים לא יכולים לרקוד!
אני: יש לי אינטרנט מלא סרטונים שיוכיחו את ההיפך.

שכחתי את הסלולרי בבית! @סיפורי אימה קצרצרים

בן 6.5 אחרי שדנו בכל הדגלים והשפות של המשתתפות במונדיאל: איזו שפה מדברים בטבריה?

באדיבות האפליקציה של טוויטר, אני מקבלת מדי פעם התראות על ציוצים שפוברטו ע”י רבים מהאנשים שאני עוקבת אחריהם, ואני, בעוונותי, לא מצליחה להתאפק ונכנסת לראות מה כזה מרגש. כמעט בכל פעם אני מתעצבנת מחדש, כי בכל זאת טוויטר זה מעוז השמאל פה בארץ. אם מישהו יודע איך לכבות את הפיצ’ר המרגיז הזה, תבוא עליו הברכה. בכל אופן:

יש לי מעט מאד סבלנות לאנשים שמשייכים את עצמם למיעוט איכותי ונדיר, כי הם כאלה מעולים בזמן שכל שאר האנשים הם אספסוף טיפש ואלים. אני רק רוצה להזכיר לכם שרוב האנשים מדרגים את עצמם כנהגים טובים מהממוצע.

Quoth the raven: חשבתי על זה קודם.

כמו כן: ב-26 ליוני וגם ב-3 וב-10 ביולי היה יום חמישי. וגם היום יום חמישי. אז למרות המלחמה, סופ”ש.

וגם: אני מאמינה שמתישהו ארצה לחזור לפייסבוק, ובתקווה עם כמה הישגים באמתחתי. בינתיים, אני נהנית מהשקט.

עוד ←

מדי פעם, מצטברים אצלי נושאים שעולים לי על העצבים. כמה טוב שיש לי בלוג שבו אני יכולה לשחרר קיטור בלי להתעצבן על אף אחד ספציפי.

למילים יש משמעות

אנשים, ואני ביניהם, אוהבים לדבר. אבל לא תמיד יש הרבה הגיון מאחורי מה שהם אומרים. וכשמנסים להצביע על כך שהאמירות שלהם לא ממש מבוססות במציאות, זה לא מתקבל יפה. לפעמים – זה אפילו גולש לפסים אישיים ואז זה ממש לא נעים. אבל הנה, יש לי פלטפורמה, ואני חייבת להצביע על כמה מילים שיש להן משמעות, ובכל זאת – אנשים מתעקשים להתעלם ממנה.

1. רופא הוא איש או אישה בעל תואר MD. לא כל מי שיש לו דוקטורט אמיתי או קנוי הוא רופא. גם מי שיש לו תואר “דוקטור” ממכללת רידמן ודומיהם אינו רופא. אם אתם מאמינים בכל ה”רפואה” האלטרנטיבית, שיבושם לכם. באמת. אני מאמינה גדולה בכוחה של אמונה לרפא. אבל אל תקראו לאנשים שמבצעים את הטיפולים רופאים. הם לא רופאים, לכל היותר הם מטפלים. לקרוא להם רופאים זו הטעיה מסוכנת.

2. בריא ו/או משמין: בריא הוא פעילות או מזון שתורמים להארכת חיינו ולאיכותם (מבחינה פיזית). משמין הוא מזון שיש בו מספר גדול של קלוריות ביחס לנפח או משקל מסוים. ישנם מזונות בריאים רבים שהם מאד משמינים, כגון אבוקדו, אגוזים, טחינה, שמן זית וכו’. אם אתם חושבים ששמן זית הוא בריא ולכן שופכים כוס שמן על הסלט שלכם, יכול להיות שתהיו מאד בריאים, אבל בהחלט תרתי משמע. מי שמעוניין לשמור על המשקל חייב להתחשב בסך הקלוריות שהוא צורך, ולכן – אם יש מקורות מזון בריאים שהם גם עתירי קלוריות, הוא חייב לצמצם את צריכתם.

עוד ←

הסיפור שלי מתחיל בכיתה ד’ בשיעור מלאכה, בזמן שבבית הספר ה”שוויוני” שלי הבנים למדו נגרות, הבנות למדו לסרוג ולתפור. סרגתי צעיף ותפרתי סינר, ושם זה נגמר. בהמשך, ניסיתי ללמוד לסרוג כיפה, אבל לא לימדו אותי בצורה מספיק מדויקת, וזה לא הלך בכלל. מאז פיתחתי סוג של פחד ממסרגה אחת.

[זו תופעה די רווחת – לסרוג כיפה זה דבר קל מאד, אבל משום מה תמיד ההוראות הן “להוסיף עיניים לפי הצורך” ואם הכיפה מתחילה להיות גלית “להוסיף פחות עיניים”, כשלמעשה יש חוקיות מאד ברורה לגבי כמה עיניים צריך להוסיף בכל סיבוב. ואז, מן הסתם, זה לא יוצא טוב, ואת חושבת שאת לא בסדר ו”את לא מסתדרת עם מסרגה אחת”.]

כעבור מספר שנים, פרצה לחיינו שפרה, בעונה הראשונה של האח הגדול בישראל, שבין שאר המשימות וההתרחשויות המרתקות, הפיגה את השיעמום ע”י סריגה על עצים. בעקבות כך, מגזיני הסטייל בישראל התמלאו בכתבות על סריגת רחוב, סריגת בובות וסריגה בכלל. גם אני נסחפתי בזרם, הוצאתי את המסרגות מהבוידעם המטאפורי ושיחזרתי את הכישורים הבסיסיים עי”י סריגת צעיף וכובע. אח”כ אזרתי עוז והחלטתי לסרוג בובה. בתמימותי, חיפשתי הוראות בעברית ולא הצלחתי להבין דבר: סריגה תמיד מתבצעת מימין לשמאל, אם כך מה היא עין ימין ומה היא עין שמאל? עשיתי ctrl+shift וחיפשתי באנגלית. ומצאתי.

עוד ←

אתמול התפרסם כי בתום 6 שנים (!) של דיונים משפטיים, זוג ערבים יוכל להתגורר ביישוב רקפת. לצערי, מאבקם הצודק נתפס בעיני רבים מהציבור כמאבק על אפליה גזענית. בכל תביעה כזו, מטפלים נקודתית באפליה אסורה על רקע דת, גזע, מצב משפחתי, מין או נטייה מינית. בכך, נעלם מעיני רבים חוסר הצדק הבסיסי בעצם הקיום של ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים. בועדות האלה, אין קריטריונים שקופים וברורים, אבל גם לו היו – מדובר למעשה בקבוצת אנשים, שיכולה להחליט על דעת עצמה מי זכאי לגור על אדמות מדינה. זכויות אדם בסיסיות או לא, אפליה על רקע שאינו חוקי (דת וכו’) או אפליה סתם כך, אדמות המדינה שייכות לכולנו, ואין לאף אדם או קבוצה את הזכות להחליט מי מאזרחי המדינה זכאי לרכוש אותן. כלומר, למעשה יש (ע”ע חוק ועדות הקבלה), רק שלפי כל הגיון מוסרי וצודק, לא אמור להיות.

מעבר לחוסר הצדק המהותי, לא הייתי ממליצה לאותו זוג לעבור להתגורר ברקפת. אפילו אם היישוב ייעתר לצו בית המשפט וימכור להם מגרש, הרי שהם יכולים למרר את חייהם באופן כזה שחייהם לא יהיו חיים. וזה דבר שאנשים המנסים להתקבל ליישוב קהילתי לא לוקחים בחשבון – כשנותנים לקבוצת אנשים הרבה כוח, אפילו אם יש להם שם חביב כגון “יישוב קהילתי”, זה יעלה להם לראש. כוח משחית. כשאתה בתוך הקבוצה, זה נעים ונחמד, אבל אם אתה מוצא את עצמך מחוץ לקבוצה, ולא משנה למה ואם אתה צודק או לא, זה הופך מהר מאד לגיהנום.

לפני שנים שמעתי סיפור על יישוב קהילתי שלא אנקוב בשמו, שבו היו מתנכלים לאחד מחברי היישוב. כעבור זמן מה, החליט אחד מהחברים האחרים להגן על אותו מסכן. בתגובה, החלו להתנכל גם אליו. כאשר הגיעו מים עד נפש, והוא החליט לעזוב את היישוב, ועדת הקבלה המשיכה להתנכל לו, ולא אישרה אף קונה פוטנציאלי לביתו. אינני יודעת כיצד הסיפור הסתיים בסופו של דבר (והיום אנחנו יותר מ-15 שנים אחרי), אבל בוודאי שהוא היה כרוך בהפסד כספי גדול ועוגמת נפש מרובה.

הסיפור הזה קיצוני מעט, אבל מכיוון שליישובים קהילתיים יש חופש מוחלט להחליט על אופי הקהילה, הם יכולים לבוא בדרישות שונות ומשונות כגון בדיקה גרפולוגית או הערכה פסיכולוגית (על חשבונך, כמובן). שמעתי גם על דרישה להשאיר את הדלתות לא נעולות ולאפשר למי שיירצה להכנס לביתך ולקחת מה שהוא צריך. אפילו “סתם” דרישה להשתתף ולתרום לכל הפעילויות השונות שהקהילה מארגנת יכולה להפוך לעול.

נכון, לא בכל היישובים הקהילתיים יש סיפור זוועה כאלו, ולא בכולם מציבים דרישות מעצבנות/מגוחכות/מגבילות כאלו. אבל יש להם את הכוח. הם יכולים, אם הם רוצים. לפעמים מספיק סכסוך שכנים קטן, כדי שהכוח של הקהילה יופעל נגדך. ואז, אתה עלול למצוא את עצמך ואת משפחתך מבודדים וחסרי כל. ורק בגלל זה – אני לא מוכנה לגור ביישוב קהילתי.

חוץ מזה, שבטח לא הייתי מתקבלת.

בכל שנה בתקופה זו, עם פריחת החצבים וקפצוצי הנחליאלים, אני מוצפת בבקשות לחתום על עצומה לביטול שעון החורף. השנה הגדילו לעשות ומבקשים להאריך את שעון הקיץ עד דצמבר (!לא פחות!). האחרים, ממשיכים לשלוח את העצומה של שנה שעברה, שבה מוחים על העברת שעון החורף כבר ב-12 בספטמבר. רק חבל שהשנה מעבירים שעון דווקא ב-1 באוקטובר. ואז מתחילים עם הטיעונים והטענות למה שעון קיץ זה מ-ע-ו-ל-ה ושעון חורף הוא לא פחות מעינוי.

המתחשבים ברגשות הדתיים אומרים שממילא יום כיפור אורך 25 שעות, אז מה זה משנה אם הצום נגמר ב18:00 או ב19:00?

והם צודקים. חלקית. בערב הראשון, אין שום בעיה – זה לא משנה אם הצום נכנס בשעה 16:00 או 17:00, כי ממילא דחוסים מהסעודה המפסקת, ולא מספיקים להיות רעבים עד שהולכים לישון. אבל בערב השני – זה משנה מאד כמה זמן עבר מאז שקמת רעב בבוקר ועד שהצום נגמר. בסדר, “רק” 70% מהאוכלוסיה היהודית במדינה צמים ביום כיפור, ובט’ באב מסתדרים גם עם שעות ארוכות הרבה יותר, ניחא. נסתדר.

עוד ←