לפני כמה שנים, כשיצא הספר “אני לא יודעת איך היא עושה את זה”, קראתי ביקורת צינית שתהתה “באמת איך היא עושה את זה, עם מטפלת צמודה ובעל תומך”. בטעות חשבתי שמדובר בספר קליל והומוריסטי, וחשבתי שאפנה זמן מתישהו לקרוא אותו. ובכן, פיניתי זמן וקראתי. ולא, זה לא ספר קליל והומוריסטי, זה ספר מלחיץ וקצת מדכא. בקצרה, הספר מספר על אישה (קיית) שעובדת במשרה תובענית במיוחד בתחום ההשקעות, בזמן שהמטפלת מגדלת את ילדיה, בעלה מרגיש מוזנח והיא אכולת רגשות אשמה. זהירות, ספוילר: בסוף הספר, אחרי שבעלה עזב אותה, הוא חוזר אליה, והיא מתפטרת והופכת לעקרת בית בכפר. כשצצה הזדמנות למיזם חדש, היא נכנסת מיד לדפוסי הפעולה הקודמים שלה, כולל טוטאליות מוחלטת ורגשות האשמה שנלווים אליה (לפחות, זו הפרשנות שלי לאירועים המתוארים בפרק האחרון).מה שבלט לעיני במהלך הקריאה, היה בעיקר רגשות האשמה המייסרים של קיית. כל הזמן היא מתייסרת. כל הזמן היא מתחבטת. והיא לא עושה כלום! פשוט כלום! התחשק לי לקום ולנער אותה: או שתהיי שלמה עם הבחירות שלך, או שתשני את דרכך. בכל יום, את קמה ובוחרת מחדש מה לעשות היום. אם את רואה את זה כקונפליקט (וזה לגמרי סובייקטיבי), תחליטי מה יותר חשוב לך: להיות עם הילדים או לממש את עצמך דווקא בעבודה הזו. ההסחפות הזו אחרי בחירות שעשית מזמן, לפני שהיו לך ילדים, פשוט נראית לי ילדותית. וחבל.

דבר נוסף שצרם לי במיוחד, היה שבסוף כל פרק הייתה מן רשימת טודו (todo) עמוסה בכל מיני דברים שיש לה לעשות, כסמל לכך שהיא מלהטטת בין מיליון דברים בגלל שהיא אם עובדת. הייתי רוצה לחדש לה משהו: גם אמהות שלא עובדות (בחוץ) מלהטטות בין מיליון משימות ליום. כי על כל משימה של “ללכת לסופר לקנות עוגה ולהעביר אותה לתבנית כדי שזה ייראה כאילו אני אפיתי אותה” יש משימה מקבילה “לאפות עוגה”. ועל כל משימה של “להגיד לעוזרת שתנקה כך וכך” יש משימה של “לנקות כך וכך”. ואם להודות על האמת, רשימת משימות מסוג זה היא בעיקר סוג של אישיות, ומי שיש לה אישיות מהסוג הזה, תמצא במה להיות עסוקה כל היום, בין אם היא עובדת בחוץ ובין אם “רק” בבית (כן, גם אני כזאת. הימים החופשיים שלי הם הימים הכי עמוסים בשבוע).