אי שם בתחילת 2013 פרסמתי סטטוס בפייסבוק על משהו שהיה נראה לאחת המגיבות מובן מאליו לחלוטין. כל כך מובן מאליו שהיא חשבה על זה קודם ממזמן מזמן הרבה לפני שאני העזתי לנסח את הסטטוס שלי ולפרסמו. בעקבות תגובתה חשבתי על זה קודם עוד הרבה פעמים (וחבל שלא הישטגתי את כל הפוסטים האלה, כי לאתר אותם עכשיו זה לא עניין פשוט), וזה הפך לסוג של מם מאד מאד מצומצם (כי לצערי, השטויות שאני חושבת עליהן לא הופכות לטרנד אינטרנטי סוחף).
[כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה קישרתי לכל מיני סטטוסים מהסוג הזה, אבל אז החלטתי לעשות דיאקטיבייט לתקופה מסוימת, אז הקישורים לא עובדים ואני לא יכולה לחפש את השאר. אני משאירה כאן את הקישורים למקרה הסביר בהחלט שאחליט להחזיר את הפרופיל שלי לחיים והם יחזרו לעבוד]
[ואם מישהו תוהה מאיפה הגיע ה”זן” לכותרת הבלוג, אז כאן הכל התחיל. ומצחיק מאד בדיעבד, כי לא כתוב שם “זן” אלא “ניו אייג’” ואני בכלל לא זכרתי את זה ככה. אבל זה לא חשוב. וממילא אני לא מבינה שום דבר מזה.]
[כמו כן, ברצוני להביא גאולה לעולם ולתת קרדיט לרימון גרנות המ-א-מ-מ-ת על “סוף מעשה במחשבה על זה קודם” שהיה סטטוס שלה בכלל]
לא מזמן חשבתי שלו הייתי מעלה על דעתי לחזור לאקדמיה, הייתי רוצה לכתוב דוקטורט על נושא שהמצאתי בשם “מרחב אסוציאציות משותף” (ניסוח מדויק כאן), אבל מכיוון שאני לא כותבת על זה דוקטורט אני יכולה פשוט להמציא דברים והקוראים יכולים להנהן בהסכמה או לנחור בבוז, ובכל מקרה זה כיף גדול. עוד ←