לפני כמה שבועות, סיפרתי במטבח בעבודה איך הבן שלי יודע שהוא מקבל ארטיק מהקיוסק יום כן – יום לא, ורק ארטיק אחד “יקר” בשבוע. כלומר, לכל היותר 3 ארטיקים בשבוע, 2 מהם בעלות 3 ש”ח ואחד בעלות של עד 8 ש”ח (זה קיוסק במכרז מהעירייה, והמחירים אצלו סבירים לחלוטין). שתי אמהות שישבו שם באותו הזמן, התפלאו מאד ושאלו אם אני יכולה לבוא לחנך את הילדים שלהן (בתחום הזה לפחות).
התפתחה שיחה, בערך כך (אלה לא ציטוטים מדויקים, נא לא לתפוס אותי במילה): הן סיפרו על כל ההוצאות, שכל פעם שיוצאים מהבית חייבים לקנות ארטיק או ממתק אחר, או אפילו ארוחה שלמה. אחת סיפרה שהבת שלה מאד אוהבת עגילים, ושבגלל שיש לה אוזניים רגישות, היא קונה לה עגילים מזהב, שזה יוצא לא מעט כסף בסך הכל. שאלתי אם הילדים מקבלים דמי כיס והתשובה הייתה (בגדול): אנחנו לא נותנות דמי כיס, כי ממילא אנחנו קונות כל מה שהם מבקשים, ולכן בסופו של דבר נשלם פעמיים.
אחרי שלמדנו בפעם הקודמת איך להתנהל בתוך תקציב כמבוגרים, אדבר הפעם על התנהלות כספית של ועם ילדים, ואיך לא לשלם פעמיים.
Just Say NO
נחזור לרגע לסיפור הפרטי שלי עם הארטיקים. אני יכולה להרשות לעצמי ארטיק כל יום. אפילו מהיקרים. אבל אני לא חושבת שזה ראוי (חוץ מזה שזה גם לא מי-יודע-מה בריא). כשהבן שלי בכה שהוא לא מקבל טילון, פשוט שיתפתי אותו בשיקולים שלי. הסברתי לו שזה ארטיק יקר, ושאי אפשר לקבל כזה בכל יום. כשהוא שאל למה, המשכתי והסברתי שאבא ואמא הולכים לעבודה כל יום ועובדים קשה כדי שיהיה לנו כסף לאוכל ולצעצועים וספרים, ושאם נבזבז על ארטיקים, אז לא יהיה לנו לדברים אחרים. הילד לא נכנס לטראומה ולא קרה לו שום דבר רע מהמפגש הקטן הזה עם המציאות. עכשיו, לא רק שהוא לא בוכה, הוא כבר אומר לי בעצמו מתי אכלנו ארטיק יקר ואיזה ארטיק הוא יכול לקבל היום.
נו, בסדר, אתם אומרים. אז לא קונים ארטיק בפארק. אבל מה קורה כשהולכים לקניון והילד חשוף לכל מיני גירויים? איך מתמודדים עם ה”אמא תקני לי”, ועם הצרחות או הברוגז (תלוי בגיל) כשלא קונים?
קודם כל, אל תלכו לקניון בתור בילוי. לקניון הולכים כשצריך לקנות משהו, לא “סתם” כדי להעביר את הזמן. הכל שם בנוי לפתות אותנו ואת הילדים לקנות דברים. למה שנעמיד את עצמנו בניסיון הזה? איזה מן מסר חינוכי זה? זה לא אומר שאי אפשר להנות כשקונים דברים (ומי שמכיר אותי יודע שאני מאד אוהבת לעשות קניות), אבל קניון לכשעצמו הוא לא בילוי. מיזוג ואוכל אפשר למצוא גם במקומות אחרים…
אז הלכנו לקניון כדי לקנות דברים שאנחנו צריכים. הכינו את הילדים מראש: ספרו להם בדיוק מה הולכים לקנות, באיזה חנויות, ומה הם יכולים לקבל אם הם רוצים (ארוחה ו/או מתנה ו/או ממתק, לפי החלטתכם). חשוב שתחליטו על גבול (לפי התקציב!) ותעמדו בו. אם הילד בוכה שהוא רוצה משהו, ואתם לא תכננתם את זה – אמרו לא. יבכה? שיבכה. יעשה פרצוף? שיעשה. דמיינו שאין לכם כסף בארנק (או בכרטיס האשראי), ושאתם פשוט לא יכולים לקנות. אם אתם תהיו נחושים ובטוחים בעצמכם, הם יראו שאין טעם בהתנהגות שלהם ויפסיקו. מהר מאד תגלו שמלכתחילה הם יפסיקו לבקש דברים מחוץ למסגרת שהגדרתם, ואז גם לא יהיו סצנות.
עברנו את החופש, והילד חוזר מבית הספר ואומר “לכל הילדים יש אייפון/אייפד/ג’ינס [הכנס שם מותג כאן], גם אני רוצה!”.
פה אתם צריכים לקבל החלטה האם אתם מוכנים להכנע לנורמות החברתיות וכמה. תראו, זה לא נעים לנו להודות, אבל יש לזה מחיר חברתי כשלא נראים כמו כולם או אם אין לך מה שיש לכולם. בעיני, מותר לוותר קצת בנקודה הזו. אבל, הדגש הוא על קצת ובמידה (וגם, אסור לספר לילד שזה מה שאתם עושים). אם אתם מתנגדים עקרונית לסלולריים, אל תכנעו. אם אייפד יקר מדי, אל תכנעו. אבל אולי ג’ינס של מותג במכירת סוף עונה – כן. אולי מתנה ליום הולדת של משהו יקר יחסית – כן. שוב, שתפו את הילדים בשיקולים שלכם. מניסיון אישי, אם לילד יש הסבר לעמוד איתו מול הלחץ החברתי – הוא ירגיש יותר טוב, והחברים יניחו לו יותר מהר (כן, ילדים מסוגלים גם לגלות אמפתיה לפעמים).
זה לא כל כך משנה איפה אתם שמים את הגבול, העיקר שיהיה גבול ושתעמדו בו. הילדים יבינו את זה, ויכבדו אתכם ואת ערך הכסף יותר.
Yes, we CAN!
עד עכשיו, דיברנו בעיקר על מה לא. עכשיו – מה כן? בשתי מילים: דמי כיס.
ילד שמקבל דמי כיס לומד להתנהל כלכלית. הוא לא יכול לקנות כל מה שהוא רוצה מיד, לפעמים אין לו מספיק והוא צריך לחסוך כמה שבועות כדי להגיע למה שהוא רוצה. לפעמים הוא הוציא את הכסף על שטויות, ואח”כ אין לו לדברים אחרים. הוא לומד שכסף לא גדל על עצים ושיש כמות מוגבלת ממנו. אותה אמא שקנתה לבת שלה עגילים “כי היא רוצה”, הייתה יכולה לתת לה דמי כיס של 20 ש”ח בשבוע, ולתת לה לחסוך מספר שבועות ולקנות בעצמה את העגילים. כך היא הייתה לומדת שכסף לא גדל על עצים, ובסוף – גם מעריכה ונהנית מהעגילים יותר.
זה לא אומר שהילד פתאום צריך לקנות את הכל לעצמו. ברור שכל הצרכים הבסיסיים שלו יהיו מכוסים ע”י ההורים. ברור שעדיין תקנו לו מתנות באירועים מיוחדים (ולא, טיול לקניון זה לא אירוע מיוחד). אבל כדי שהוא ילמד להבדיל בין רוצה לצריך, ויעריך את מה שהוא מקבל מכם, כדאי לתת לו להתמודד בעצמו בגיל כמה שיותר צעיר. אל תרגישו רגשות אשם. אם כבר – תהיו גאים. אלה כישורי חיים שאתם מעניקים להם ויאפשרו להם להצליח כשיתבגרו, ובסה”כ לחיות טוב יותר (במסגרת התקציב!).
ומה לגבי תשלום על ביצוע מטלות בבית? כאן, שוב, אתם צריכים להחליט מה מתאים לכם. יש מי שפוסל את זה לחלוטין, ויש מי שחושב שדווקא אפשר. דעתי היא שאפשר לשלם על מטלות חריגות: שטיפת רכב, צביעת קירות, ניקיון יסודי של המחסן, וכו’. אפשר לשלם על דברים שהייתם משלמים לאיש מקצוע לעשות (מישהו רוצה לבוא לנקות לי את המחסן?). על מטלות שגרתיות ויומיומית, לא ראוי לשלם. יתר על כן, חשוב מאד שהילדים יעזרו וירגישו שיש להם אחריות ושהם חלק מהבית. גם כאן, אני חושבת שזה עוזר להסביר לילדים (ואולי גם לחלק מהגברים) שההורים לא מטילים מטלות על הילדים, ובוודאי שאינן עונש, אלא הן פשוט קיימות, ומישהו צריך לעשות אותן. יש מטלות שצריכות להעשות כדי שהבית יהיה נקי ונעים וכדי שיהיו לנו בגדים וכלים נקיים לשימוש של כל בני המשפחה. לפעמים, ההבנה הזו עוזרת לילדים להתמודד עם הקושי ועם העצלנות. לא שאם הם לא מבינים הם לא צריכים לבצע, הם צריכים לבצע בכל מקרה. רק יכול להיות שהם יעשו את זה יותר בשמחה או אפילו עם חיוך, וזה יותר נעים לכולם.
וסתם קוריוז לסיום, באותה שיחה במטבח סיפרתי שבתקופת התיכון הייתי מקבלת כסף לנסיעות ו-50 ש”ח בשבוע דמי כיס לאוכל בשעות בית הספר (למדתי עד כמעט 17:00 בכל יום) ולהוצאות על דברים שרציתי. הן פשוט בהו בי במבט קצת אטום וקצת תוהה, עד שהבנתי שהן לא מבינות מה זה נסיעות, כי הילדים של היום לא נוסעים לשום מקום באוטובוס.