הסיפור שלי מתחיל בכיתה ד’ בשיעור מלאכה, בזמן שבבית הספר ה”שוויוני” שלי הבנים למדו נגרות, הבנות למדו לסרוג ולתפור. סרגתי צעיף ותפרתי סינר, ושם זה נגמר. בהמשך, ניסיתי ללמוד לסרוג כיפה, אבל לא לימדו אותי בצורה מספיק מדויקת, וזה לא הלך בכלל. מאז פיתחתי סוג של פחד ממסרגה אחת.

[זו תופעה די רווחת – לסרוג כיפה זה דבר קל מאד, אבל משום מה תמיד ההוראות הן “להוסיף עיניים לפי הצורך” ואם הכיפה מתחילה להיות גלית “להוסיף פחות עיניים”, כשלמעשה יש חוקיות מאד ברורה לגבי כמה עיניים צריך להוסיף בכל סיבוב. ואז, מן הסתם, זה לא יוצא טוב, ואת חושבת שאת לא בסדר ו”את לא מסתדרת עם מסרגה אחת”.]

כעבור מספר שנים, פרצה לחיינו שפרה, בעונה הראשונה של האח הגדול בישראל, שבין שאר המשימות וההתרחשויות המרתקות, הפיגה את השיעמום ע”י סריגה על עצים. בעקבות כך, מגזיני הסטייל בישראל התמלאו בכתבות על סריגת רחוב, סריגת בובות וסריגה בכלל. גם אני נסחפתי בזרם, הוצאתי את המסרגות מהבוידעם המטאפורי ושיחזרתי את הכישורים הבסיסיים עי”י סריגת צעיף וכובע. אח”כ אזרתי עוז והחלטתי לסרוג בובה. בתמימותי, חיפשתי הוראות בעברית ולא הצלחתי להבין דבר: סריגה תמיד מתבצעת מימין לשמאל, אם כך מה היא עין ימין ומה היא עין שמאל? עשיתי ctrl+shift וחיפשתי באנגלית. ומצאתי.

עוד ←