שוויון או אפליה מתקנת – חלק 2: תקרת הזכוכית

במהלך השבוע-שבועיים האחרונים, דה מרקר מנסה במרץ לגייס נשים למשחק ההשקעות שלו. אני אישה משכילה וטכנולוגית, ואין לי שום רצון להשתתף במשחק הזה. אני די בטוחה שגם נשים אחרות לא מעוניינות בכך. עובדה שהם מנסים לגייס נשים, ולא ראיתי שום מאמץ לגייס גברים (כי מן הסתם, הם מגייסים את עצמם). התעצבנתי. גם במגזין דה מרקר של החודש, היו מספר מאמרים על נשים חזקות והגברים שמאחוריהן. הכל כנראה לקראת כנס נשים ועסקים הקרב ובא. וכל הנשים המצליחות – הן נשים שעובדות כמו גברים. נשים שהחליטו לעבוד 60, 80 ו100- שעות בשבוע כדי להגיע לאן שהן הגיעו. וכל הכבוד להן, באמת. ובכל זאת, גם כשראיתי אותן – התמלאתי בזעם.ואז ישבתי וחשבתי. למה בעצם אני כל כך כועסת? למה הנסיונות להציג נשים מצליחות או למשוך נשים למשחק השקעות כל כך מרגיזים אותי?

cieling

תקרת זכוכית, וזה. העיקר שתהיה תמונה.

ובכן. אני כועסת בגלל המילה “מצליחות”. אני כועסת כי הפמיניזם 2.0 אימץ לחלוטין את סטנדרט ההצלחה הגברי כסטנדרט ההצלחה היחיד. ואני מרגישה שעבדו עלי. אני לא מרגישה שהנשים האלה מהוות מודל לחיקוי עבורי. מבחינתי, הנשים האלה נכנעו לגמרי בחרו להענות לתכתיבים גבריים של מהי הצלחה. מבחינתי, כל מה שהפמיניזם הצליח לעשות הוא להוציא אותנו מהמטבח הכפוי, ולהכניס אותנו למשרד הכפוי. ובכך – הפמיניזם 2.0 פספס את העיקר. העיקר, לפחות בעיני, הוא הבחירה. כיום, אני מרגישה שלרוב הנשים עדיין אין בחירה אמיתית: או שאת שייכת לחברה מסורתית ואת חייבת להיות עקרת בית, או שאת שייכת לחברה מודרנית ואת חייבת לפתח קריירה.

רק שאף אחד לא שאל אותך מה את רוצה לעשות. במידה רבה, הפמיניזם 2.0 ממשיך להתייחס לנשים כאל ילדות שלא בגרו ולא יכולות לקבל החלטות בעצמן. הרי לא ייתכן שכל האפשרויות פתוחות בפנייך, ובכל זאת תבחרי לא לפתח קריירה, או חלילה ממש להשאר בבית ולטפל במשפחתך.[ולכן, השארתי את “נכנעו לגמרי” מחוק לצד ה”בחרו להענות”, כי למרות שהנשים האלה אינן מהוות מודל חיקוי עבורי, אני לא רוצה לחטוא באותו פטרנליזם. הן עשו את הבחירות שלהן, ואם אני לא מזדהה – זה אצלי, לא אצלן. אין לי זכות לשפוט אותן, והן לא צריכות להתנצל בפני, בדיוק כמו שאני לא צריכה להתנצל בפניהן.]

ועכשיו נרגעתי קצת, ואני כבר לא כועסת.בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא את החלקים הקודמים בסדרה:
שוויון או אפליה מתקנת – הקדמה: כשאת אומרת פמיניזם למה את מתכוונת?
שוויון או אפליה מתקנת – חלק 1: מוסד הנישואין

אז מה בדיוק קורה כאן?

כבר כמה שנים שהחוג למגדר אובד עצות. מצבן של נשים טוב מאי פעם, ובכל זאת, משהו מוזר קורה כאן: אנחנו יודעים, כי הסטטיסטיקה מספרת לנו, שנשים הן רוב בלימודי התואר הראשון, ומיעוט בקרב הפרופסורים. אנחנו יודעים שנשים משכילות יותר מגברים בממוצע, אך עדיין הן מרוויחות פחות מגברים באופן כללי, מרוויחות פחות מגברים באותה עבודה, ומרוויחות פחות פר שעה. אנחנו יודעים שנשים הן 51% מהאוכלוסיה, ובכל זאת ייצוגן בניהול הבכיר של חברות או בממשלה ובבתי הנבחרים רחוק מלשקף זאת. אנחנו יודעים שנשים הן מיעוט בתחומי ההנדסה והמדעים. אנחנו יודעים כל מיני דברים, אבל לא מצליחים להבין למה זה כך. לפמיניזם 2.0 יש לכך שתי תשובות:

1. גברים שוביניסטיים במוקדי הכוח – הגברים הרשעים לא נותנים לנשים להתקדם. לפעמים בכוונה (בסגנון מיידאלע) ולפעמים לא בכוונה (בגלל נטיה טבעית לרצות לקדם את מי שדומה להם, את מי שמשחק איתם גולף או סתם יוצא איתם לבירה אחרי שעות העבודה), ובכל זאת – באשמתם.

2. סוציאליזציה – החברה המרשעת מלמדת אותנו מגיל 0 שילדות צריכות להיות יפות, עדינות ונחמדות, ובנים צריכים להיות חזקים וחכמים. פלא שאח”כ הן לא מצליחות להתקדם?

ובכן, יש בכך משהו. עדיין יש מקומות רבים שבהם כל ההתניות האלה קיימות. איני יכולה לשכוח איך ילדת הפר”ח שלי סיפרה לי שהמחנכת שלה (בכיתה ד’) אמרה לבנות הכיתה שהסיבה היחידה ללכת לאוניברסיטה היא כדי למצוא בעל. ואם כי זה אכן מקום מצוין למצוא בו בעל, אם זו המטרה היחידה שלך, עדיף לך פשוט לצבוע את השיער לבלונדיני, זה עולה הרבה פחות כסף ומאמץ ושווה בערך אותו הדבר בשוק הפנויים-פנויות (כך לפי מחקר שנסקר בספר פריקונומיקס). כולנו גם עדות לסיפורים שונים של אפליה נגד נשים, במיוחד במקומות עבודה ממסדיים ומסורתיים כמו משרדי הממשלה, סופרים, וכו’ – שם בדרך כלל הפקידות, הקופאיות וכו’ יהיו נשים, אבל המנהל יהיה גבר.

ובכל זאת, זה עדיין לא מסביר את הכל. משהו לא מסתדר בנתונים. היום אנחנו כבר בשנת 2012. כשאני נולדתי, בשנות ה-80 המוקדמות, הפמיניזם היה עובדה קיימת. אמא שלי עבדה ופיתחה קריירה, ואני לא מכירה הרבה נשים שלא עבדו מחוץ לבית. אני לא יודעת מה הייתה אז הסטטיסטיקה בישראל, אבל בארה”ב בתקופה הזו, תואר ראשון בקרב נשים היה כבר דבר נפוץ מאד. רוב הגברים שנמצאים היום במוקדי כוח – נולדו בשנות ה-60 וגדלו לתוך הפמיניזם. גם עבורם הפמיניזם הוא עובדה קיימת. אז מי בדיוק עומד מאחורי הסוציאליזציה הנבזית?

איזון עבודה – בית

והתשובה לכך היא: הפתעה! הנשים עצמן. מסתבר שלא כל הנשים דומות זו לזו (וגם – שהן אינן דומות לגברים). לפי מחקרים, כ-20% מהנשים הן “ממוקדות קריירה”. פירוש הדבר הוא שהן מייחסות חשיבות גבוהה למימוש עצמי ע”י עבודה או יזמות. מסתבר שנשים כאלה לא נתקלות באפליה, ואם הן כן נתקלות בנסיון כזה, הן פשוט לא מייחסות לו חשיבות ומצליחות בכל זאת. לנשים כאלה אין תקרת זכוכית (!), ובאופן מפתיע (או לא) זהו בערך האחוז של הנשים שאנחנו רואים במשרות בכירות. בגלל אופי עבודתן, לרובן (לפחות בחו”ל, אני מניחה שבתרבות המשפחתית הישראלית זה קצת שונה) אין משפחה וילדים. רבות מהן כלל לא נשואות. אלה שבכל זאת נשואות עם ילדים, מחזיקות בבית עזרה שוטפת או בעל “עקר בית” (טוב, מישהו צריך לגדל את הילדים). עוד כ-20% הן “ממוקדות בית”, וכלל אינן מעוניינות בעבודה מחוץ לבית. זה משאיר כ-60% מציבור הנשים שמחפשות דרך לשלב בין שני הדברים. בגלל הסוציאליזציה הפמיניסטית דווקא, הן לא יודעות שהבחירה שלהן לגיטימית, ועוד יותר מכך – אינן יודעות שהן חלק ממגמה חובקת עולם (מערבי), ולכן מרגישות בודדות במערכה למצוא איזון בחייהן.

כלומר, רוב הנשים לא מעוניינות בעבודה של 60-80-100 שעות מחוץ לבית רק כדי להרוויח עוד כסף. בניגוד לגברים שנוטים בממוצע להיות הרבה יותר ממוקדי מטרה, לנשים יש תחומי עניין מגוונים יותר, ולכן הן מגלות שעבודה אינטנסיבית כזו פוגעת לא רק במשפחתן וברצון שלהן להיות עם משפחתן, אלא גם ביכולת שלהן לעסוק בתחומים אחרים שמעניינים ומספקים אותן לא פחות. לכן, לעיתים קרובות נשים בוחרות במשרות פחות רווחיות ויותר מספקות מבחינתן.

[באופן אישי, אני לא מבינה גברים ונשים שרוצים לעבוד 60-80-100 שעות בשבוע, אבל זה חלק מהעניין – אני חלק מה-60% שמחפשות איזון ויש להן תחומי עניין מגוונים, ולכן אני לא מסוגלת באמת להבין חשיבה כל כך שונה משלי.]

כמו כן, נשים משכילות ומוכשרות נוטות להתחתן עם גברים משכילים ומוכשרים כמוהן. לרוב הן מגלות שלא צריך שתי משכורות גבוהות מאד בבית כדי להסתדר, ואפילו כדי לחיות היטב, ולכן הן יכולות להרשות לעצמן לעבוד במשרה חלקית ואפילו לא לעבוד כלל, ולמצות את עצמן גם בתחומים אחרים. מצד אחד, יש לנשים יותר לגיטימציה (אך לדעתי, לא מספיק) כדי לעשות את הבחירה הזו, ומצד שני יש לגברים הרבה פחות רצון לבצע בחירה דומה. כך שבמקרה זה, האינטרסים של שני הצדדים יכולים להתכנס למודל משפחתי מאושר, והנשים עוזבות מקומות עבודה תובעניים שמשלמים שכר גבוה לפני שלתקרת הזכוכית יש הזדמנות להכות אותן בראשן (ועוד אישה שמרויחה פחות בגלל עבודה במשרה חלקית או בתחום פחות רווחי נכנסת לסטטיסטיקה).

[מאמר מוסגר 1: במחקר שערכו על חולדות אחרי לידה, גילו שהן מעדיפות להניק את וולדיהן מאשר לקבל מנה של קוקאין, בעוד חולדות שלא ילדו מעדיפות את הקוקאין. במחקר שנערך על נשים התגלה שצפיה בתמונה של התינוק שלהן מחייך משפיע על המוח שלהן בצורה דומה למנת סמים. פלא שהן מעדיפות להגיע הביתה מוקדם כדי להיות עם הילדים?]

[מאמר מוסגר 2: בעקבות הדברים האלה נזכרתי בקורס “הלימת אדם עבודה” שהשתתפתי בו באוניברסיטה, שבו היו כל מיני מודלים להכוונה תעסוקתית. המשותף ביניהם היה שכולם הציגו טיפוסים מאד דיכוטומיים: או שאתה כזה או שאתה כזה. ואני תמיד הרגשתי שחוץ מפרוסת העוגה שהתייחסה לרואי חשבון, אני מזדהה עם כל הטיפוסים. בדיעבד, אני תוהה אם המודלים האלה פותחו על בסיס המודל הגברי הממוקד מטרה, ולא על בסיס המודל הנשי בעל תחומי עניין מגוונים. אני זוכרת שהמרצה שהעבירה את הקורס הזה דאגה שלא אוכל לכתוב עבודות מילוליות ארוכות, כי אני בעלת ראש מתמטי (זה היה תואר שני במנהל עסקים, אחרי תואר ראשון במדעי המחשב). בכלל לא הבנתי למה שהיא תחשוב דבר כזה. היום, אני חושבת שאולי גם היא כבר הייתה “שטופת מוח” ע”י המודלים האלה.]

וחוץ מזה

בסדר, משפחה וילדים משפיעים על סדר העדיפות של נשים יותר משהם משפיעים על סדר העדיפויות של גברים. אבל היום – גיל החתונה מתאחר, ובכל זאת אנחנו רואים הבדלים בין גברים לנשים בתחום התעסוקה. מסתבר שמיקוד עבודה-בית הוא לא הדבר היחיד ששונה בין גברים לנשים. היריעה קצרה מלפרט את כל ההבדלים (חוץ מכל העניין הזה עם מאדים ונגה), אבל ישנם מספר הבדלים חשובים שנוגעים להפרשי שכר והבדלי מגדר בתעסוקה:

שנאת סיכון ותחרות

בממוצע, נשים שונאות סיכון הרבה יותר מגברים, והן מעדיפות רווח נמוך על פני סיכוי להפסד גדול. אחת הדרכים שבהן נטיה זו מתבטאת היא שכאשר הן מקבלות הצעת עבודה, הן פוחדות להתמקח. גם בהמשך, הן פוחדות לבקש העלאות שכר. כך, כבר מהרגע הראשון הן מרוויחות פחות ממקביליהן הגבריים, והפער מתרחב ככל שהזמן עובר. כמו כן, נשים פחות אוהבת להתחרות. מצבים של תחרות מכניסים אותן למצוקה, בעוד אצל גברים זה מוביל למוטיבציה ורצון לנצח. כדי להתקדם באמת באקלימים עסקיים מסוימים, חייבים לנצח, ואת זה נשים פחות אוהבות לעשות (ועוד אישה שמרויחה פחות מגבר בדיוק על אותה עבודה נכנסת לסטטיסטיקה).

תקשורת, אמפתיה ואינטראקציה חברתית

בממוצע, נשים מייחסות יותר חשיבות לאינטראקציה חברתית, והן גם נהנות ממנה הרבה יותר מגברים. לכן, אך טבעי שהן יחפשו לעצמן מקצועות שבהם הן יכולות לקיים אינטראקציה חברתית משמעותית. מקצועות נשיים מסורתיים נוטים להיות כאלה, וייתכן שסולם השכר הנמוך הנהוג בהם נובע לא רק מתחושת עליונות גברית, אלא גם משנאת הסיכון של הנשים – הן לא מתמקחות, ולכן סולם השכר נשאר קבוע בדרגה נמוכה (ועוד אישה במקצוע נשי מובהק נכנסת לסטטיסטיקה).

[מעניין שככל שחברה היא יותר שוויונית ומאפשרת לנשים חופש בחירה, ההעדפה המגדרית הופכת ליותר ויותר חזקה. בקיבוץ האידיאולוגי-שוויוני של פעם, החלוקה הייתה סטריאוטיפית הרבה יותר מבחברה הכללית, למרות הניסיון לבטל אותה לגמרי – כמעט כל הנשים העדיפו לעבוד בבית הילדים, כמורות, במטבח וכו’, וכמעט כל הגברים העדיפו לעבוד בשדה או כנהגים. גברים מעדיפים לעבוד לבד עם “דברים”, נשים מעדיפות לעבוד ביחד עם “אנשים”.]

אז מה צריך לעשות?

טוב, בגדול – התשובה שלי היא שלא צריך לעשות כלום. תנו לנשים לבחור לעצמן מה הן רוצות לעשות, והן יהיו מאושרות. להתכחש לנטיות הטבעיות של נשים ולהבדלים בינן לבין גברים זה פשוט חסר טעם ומיותר. אי אפשר לכופף את המציאות להתאים לאידיאולוגיה, וכשמנסים לעשות זאת עושים עוול דווקא לנשים שלהן מנסים לעזור.

אבל אם בכל זאת רוצים לעשות משהו, הנה מה שאני מציעה:

להפסיק להשקיע בכל מיני תוכניות לעידוד נשים למקצועות הנדסיים או לעמדות בכירות
מי שרוצה, תגיע לשם לבד. ומי שתגיע רק בגלל כל מיני תוכניות מהסוג הזה – תעזוב ממילא. זה פשוט בזבוז של כסף. אם באמת רוצים לשפר את מצבן של הנשים, עדיף להשקיע בשיפור המעמד החברתי והשכר של מקצועות שנשים כן בוחרות בעצמן.

שינוי מודל ההצלחה במקומות עבודה כך שיתאים גם לנשים

כל עוד מודל ההצלחה היחיד העומד לנגד עיני חברות עסקיות הוא טיפוס במעלה הסולם הניהולי ע”י השקעה בלתי נגמרת של שעות, לילות וסופי שבוע – נשים ימשיכו לפרוש מהמירוץ (ואם הניתוחים של דור ה-Y נכונים, הרי שבקרוב אף אחד לא יהיה מוכן לעבוד כך, במהרה בימינו אמן).

חשוב לי להדגיש שדבר זה לא צריך להעשות מתוקף איזו רגולציה או העדפה מתקנת לנשים, ולא כי אני מתנגדת בהכרח לאפליה מתקנת בכל תחום שהוא, אלא כי אז זה פשוט לא יעבוד. אי אפשר לכפות מודל קידום חדש ושונה על מקום עבודה שלא בשל לכך. לדעתי, מקומות תעסוקה לא חייבים לשנות את עצמם כדי להתאים לנשים, אבל כאשר כל המחקרים מראים שגיוון מועיל לעסק, וכשיש אנשים מסוגים שונים, מתרבויות שונות וכן – גם נשים, שורת הרווח של העסק משתפרת. כלומר, העסק פשוט מפסיד מכך שאינו מעסיק נשים.

איי האב א דרים

אני מרגישה ומקווה שאנחנו על סף המהפכה הפמיניסטית הבאה: פמיניזם 3.0. פמיניזם “אמיתי” של בחירה ולא של כפיה. פמיניזם שבו נשים יוכלו להיות נשים בצורה ובאופן שהן יבחרו לממש את עצמן וגברים יוכלו להיות גברים בצורה ובאופן שהם יבחרו לממש את עצמם. זה יהיה ממש נהדר.

וואו, חשבתי שזה ייצא הרבה יותר ארוך. אבל לא, וטוב שכך.

[רוב הנתונים והסטטיסטיקות מבוססות על הספר המצוין “פרדוקס המינים” מאת סוזן פינקר או על הספר הפחות מצוין אך עדיין מעניין “המוח הנשי” מאת ד”ר לואן ברנזדיין. השאר, אם יש, הם מכל מיני מאמרים שקראתי בתואר או סתם באינטרנט וכבר אין לי מראי מקום אליהם. עמכם הסליחה.]

6 תגובות על “שוויון או אפליה מתקנת – חלק 2: תקרת הזכוכית

  1. נועה

    איזה פמיניזם אומר שאישה צריכה לתת 80 שעות עבודה כדי להתקדם? אולי איזה קול חלוש בפמיניזם הליברלי. זה ממש לא “הפמיניזם”. הפמיניזם זה הרבה דברים, והדיבור היום רחוק שנות אור מהתיאור הזה. בוודאי שיש לתמוך בשוק עבודה בו כולם חוזרים בשעה סבירה הביתה, ואז אפשר להמשיך להתקדם ועדיין לשחרר את הילד מהמעון.
    יותר מזה, יש המון קולות שאומרים שפמיניזם זה גם לפנות עתה לגברים, שסובלים מנורמות מדכאות במובנים רבים גרועות לא פחות מאלה שמופעלים על נשים, כי הן מדכאות את הנפש פנימה (אל תבכה, אל תהיה הומו, כשלון זו לא אופציה וכו’).אמנם, מעמדם בחברה טוב יותר ולכן הם לא רואים את החברות הזה כדיכוי, אבל איכות החיים של רבים מהם יכולה להיות טובה יותר עם קשר חם עם המשפחה ואפשרות להיות חלש מדי פעם – כמו שמותר לנשים. עולם שבו יש חופש אמיתי להיות מי שבא לנו הוא עולם שהאופציות בכל מעגלי החיים שלנו פתוחות לפנינו, גברים ונשים, לעשות את האיזונים שמתאימים לנו לאופי, בין אם זה הנאה מחיוך של ילד או הגעה ליעד מכירות. זה ממש לא רק ענין או אינטרס של נשים. אבל אני סוטה מהעיקר.
    הפואנטה שלי היא היא שכל זה ועוד המון, הגות של אסכולות שונות ודעות שונות, בהן תמצאי כמעט כל אספקט שהעלית את בפוסט – כולם חלק ממאגר הידע שמסווג תחת “פמיניזם”. יש במושג הזה מקום להמון דעות, וחבל לי לשמוע על מישהי שרואה בפמיניזם משהו מסוים מאוד, שמדכא נשים, ושזר לתפיסותיה. כל רעיון המשלב מימוש עצמי בעולם המודרני בהקשר של מגדר חוסה תחת המטריה של פמיניזם. אין צורך ב-3.0

    Reply
    1. Sew a Word in Edgewise

      מה זאת אומרת איזה פמיניזם? הפמיניזם הזה שחושב שמודל ההצלחה הנשי צריך להיות זהה למודל ההצלחה הגברי! הפמיניזם שמפרסם חדשות לבקרים סטטיסטיקות על ייצוג נשים בעמדות בכירות והפרשי שכר בלי להבין מה באמת עומד מאחורי הנתונים האלה! הפמיניזם שלא מספר לילדות שהן באמת יכולות לעשות את מה שהן רוצות, ושאם מה שהן רוצות זה להשאר בבית, או להיות מורות, זו בחירה לגיטימית.
      לגבי שחרור גברים מנורמות מדכאות – הזכרתי את זה במילה. ואני מסכימה, אבל אני חושבת שזה מסוכן כשהפמיניזם עושה את אותה הטעות, ובא ואומר לגברים מה הם צריכים לרצות לפי סטנדרט נשי. מי אמר שגברים *רוצים* לבכות ולהפגין חולשה? ואלה שרוצים – לא עושים זאת? אני לא בטוחה ולא יודעת.
      אני לא מכירה אותך, ואני לא יודעת בת כמה את ומה הן נסיבות חייך, אבל אני מדברת מתוך התחושה שלי: לי אף פעם לא אמרו את כל הדברים האלה. לי תמיד היה ברור שאישה צריכה להיות בדיוק כמו גבר, והצלחה – היא כסף ומעמד. עם הזמן אני מגלה שהדברים האלה בכלל לא מעניינים אותי, ונוצר אצלי דיסונס מאד חזק. ואני לא היחידה שמרגישה ככה, וזו עובדה.

  2. ענבר

    שלום לתופרת,

    קראתי את הפוסט שלך בעניין. יש בו נקודות שאני מסכימה אתן, אבל אני חושבת שאת מפספסת משהו בעניין הבחירה החופשית: אני לא חושבת שפמיניזם מכל סוג שהוא רואה בשעבוד לעבודה את תכלית הפמיניזם; העניין טמון בכך שמבנה החברה לא ממש מאפשר “בחירה חופשית”. את טוענת שאין צורך לעודד לימודי הנדסה כי מי שרוצה כבר תגיע לשם, והפמיניזם (לפחות זה שאני מכירה ומאמינה בו) אומר: אם מגיל שנתיים שיבחו אותך על משחק בבובות ועיקמו את האף כששיחקת בטרקטורים; אמרו לך שתוציאי כבר את האף מהספרים, כי מי יתחתן אתך ככה (נדיר יותר מפעם, אבל עדיין קורה) ושזה לא נורא שקשה לך במתמטיקה, כי זה גם ככה לא חשוב; ואם מילדותך ראית כמעט רק מודלים של אבא עובד קשה ואימא מורה/ מטפלת/ עובדת במשרה חלקית (ממש-ממש-ממש לא נורא בפני עצמו, אבל כדאי לעמוד על המנגנון שגורם לכך שזה המצב ב-90 אחוז מהמקרים) – אזי הבחירה שלך לא לגמרי חופשית. גם כל הקביעות שלך על כך שנשים שונאות תחרות ולא יודעות לבקש מה שמגיע להן הוא ככל הנראה לא גזרה משמיים, אלא עניין תרבותי. אני אומרת את זה בזהירות, כי המחקרים בתחום הזה לחלוטין לא מפותחים, אבל אין ספק שאישה אסרטיבית מקבלת במהלך חייה פידבקים שליליים מאוד, ואולי – רק אולי – חלק מהן התיישרו לפי תבנית שלא התאימה להן כדי לא לעשות בעיות.
    בקיצור, אין שום ספק שצריך לשפר את מעמדם של מקצועות הטיפול החשובים כל כך, אבל זה לא סותר את הניסיון לתקן את העיוות במבנה הנוכחי ולעודד נשים להגיע למקומות שנחסמו בפניהן מחשבתית, גם אם לא פיזית. קשה לי להאמין שמישהי תגיע ללימודים שלחלוטין לא מעניינים אותה רק כדי לקבל איזה תמריץ. לעומת זאת, מי שיש לה משיכה בסיסית להנדסה אבל נרתעה מכך בגלל פידבקים שליליים (במו אוזניי שמעתי כמה וכמה שיחות של תלמידי הנדסה על כך שלא ייצאו עם מישהי מהפקולטה, “כי זה ריאלי מדי לבנות”), אולי תגיע לשם ותמצא את ייעודה – ומה יותר מממש מכך את חופש הבחירה?

    Reply
    1. Sew a Word in Edgewise

      שלום ענבר 🙂

      אני בהחלט מסכימה שחברה *מסורתית* עדיין מעודדת נשים להתנהג “כמו נשים” ולא ללכת למקצועות ריאליים. עם זאת, ונכון שלא כתבתי זאת במפורש, הפוסט הזה והטענות המועלות בו רלוונטיים בעיקר לנשים משכילות ממעמד סוציו אקונומי גבוה יחסית. כאלה שאין בפניהן מחסומים מסורתיים. דווקא נשים כאלה נדחפות למקצועות טכנולוגיים לעיתים בלי לחשוב האם זה באמת מה שהן רוצות, וזאת בגלל החלוקה למקצועות “שווים” (שהם הייטק, טכנולוגיה ומקצועות שמרוויחים בהם הרבה כסף) ולמקצועות “לא שווים” (שהם המקצועות הטיפוליים ואלו שלא מרוויחים בהם כל כך הרבה כסף). החלוקה הזו היא בעייתית באופן כללי, גם לגברים וגם לנשים, אבל אני לא ראיתי הרבה תוכניות לעידוד גברים לפנות לסיעוד או הוראה, בניגוד להרבה תוכניות לקידום נשים בטכנולוגיה או לעמדות בכירות בארגונים – בלי לשאול אם זה הדבר הנכון בשבילן ואם זה מה שהן באמת רוצות (!).
      באופן אישי, שמעתי גם דברים בדיוק הפוכים, בסגנון “למה את מבזבזת את עצמך בסוציולוגיה כשהיית יכולה להיות עו”ד?” או בחורה שלא הייתה לה שום משיכה למתמטיקה והכריחו אותה לעשות 5 יחידות כי “יש לה פוטנציאל”, והיא הייתה אומללה לגמרי בגלל זה.
      אני יודעת שהרבה נשים מגיעות למקצועות טכנולוגיים שונים או למשרות תובעניות, ומצליחות בהם מאד. אבל פתאום – בגיל 30-35, הן מתחילות לשאול את עצמן אם זה באמת מה שהן רצו. והרבה מהן מגיעות למסקנה שלא ועוזבות (וזו החוויה האישית שלי, חוץ מזה שאני לא עוזבת בגלל שהצלחתי למצוא מקום עבודה שכן מאפשר לי לאזן בין הבית לעבודה).
      אני רוצה להדגיש, למקרה שזה לא היה ברור, שהכל כאן זה סטטיסטיקה וממוצעים, אפילו אני הזכרתי כאן את ה20% הממוקדות קריירה, ואני ממש לא פוסלת את הלגיטימציה של הנשים האלה (למרות חוסר ההזדהות שלי), אבל אם הסטטיסטיקה היא ש80% מהנשים הן לא כאלה, זה קצת חסר טעם לנסות “להכריח” אותן להיות יותר “כמו גברים”.
      מה שאני מנסה לטעון כאן, הוא שצריך לתת יותר לגיטימציה לנשים להתנהג לפי הנטיות הטבעיות שלהן, ולא להפעיל עליהן לחץ ומשאבים מיותרים להגיע למשרות “שוות”, רק כדי שאחרי 10 שנים הן יעזבו. זה כמובן לא אמור לבטל את הלגיטימציה של ה-20% הממוקדות קריירה להתנהג “כמו גברים” (לא לקפוץ עלי, אני באמת מתכוונת למרכאות הכפולות).
      וחוץ מזה, אני זוכרת את ההתנחלות של הבנים מהפקולטה למדעי המחשב על הדשא של ביולוגיה, ועם זאת – אני לא זוכרת שאף אחד מהם היה במצב לסרב לפניה של איזושהיא בחורה, אפילו אם היא “ריאלית מדי” (אוקיי, עכשיו אני סתם צוחקת על סטיגמות של חנונים. סיימתי)).

  3. ענבר

    היי-היי, נעים להכיר (:
    קודם כול, אני לא יכולה להסכים אתך יותר באמירה שהחלוקה למקצועות שווים ולא שווים דופקת את כולנו, על שלל המגדרים והמינים. גם שוק עבודה שנורמת שעות העבודה בו גבוהה מברוב המערב לא מיטיב עם איש (למעט עם החברות,וגם זה לא בטוח). אבל כמו שזה נראה כרגע, שינוי מהסוג הזה רחוק שנות דור מאתנו. ובינתיים מה שקורה הוא שרוב הגברים במשרות “שוות” (היינו מתגמלות כלכלית) ורוב הנשים לא, וזה ממצב את הפערים הקיימים. גם אני הייתי שמחה לשנות את הנורמות האלה, אבל השאלה היא מה עושים עד שהן ישתנו.
    אני בוודאי לא יכולה להתווכח עם חוויה אישית, אבל מקריאה בפורומים שונים וחיבור די אובססיבי לחדשות ונתונים שמתפרסמים בנושא, נדמה לי שהמצב ההפוך – נשים שוויתרו על עבודה שמעניינת אותן כי נהפכו למפרנסות משניות ומטפלות עיקריות – נפוץ בהרבה. ולא רק בקרב בנות מעמד נמוך, אלא גם במעמד הביניים. הייתי מטפלת ובייביסיטר במשך כמעט 4 שנים, ואת מספר האבות שראיתי בשעות האיסוף גנים (במרכז וצפון תל אביב) באופן קבוע אפילו הילדים ששמרתי עליהם יכלו לספור… במילים אחרות, ברור שלא כדאי להכריח נשים ללכת נגד נטייתן, אבל אני חושבת שבמצב היום נכון יותר לדבר על לחץ בכיוון האחר – למצוא עבודה פחות מתגמלת, ופעמים רבות גם פחות מעניינת כדי להיות אימא במשרה מלאה – מאשר על לחץ לפתח קריירה משמעותית. זה לא אומר כמובן שזה לא קיים, אבל לדעתי זה יחסית בשוליים. אני חושבת שהפוסט שלך צודק ונכון, פשוט פחות רלוונטי למצב בימינו.

    Reply
    1. Sew a Word in Edgewise

      זה בדיוק מה שאני אומרת – אני לא כופרת בסטטיסטיקה, אני כופרת בפרשנות שארגוני הנשים *נותנים* לסטטיסטיקה. וזה מה שאת רואה בחדשות ובעיתונים – פרשנות של שוביניזם וסוציאליזציה, לא את הפרשנות שאני נותנת כאן (ומגובה במחקרים!).
      הפרשנות שאת נותנת לנשים ש”ויתרו על עבודה שמעניינת אותן” אינה בהכרח נכונה. הרי אם את מסתכלת עלי מבחוץ, את עלולה לחשוב את אותו הדבר – גם אני ירדתי ל80% משרה, ולא התקדמתי בסולם הדרגות ומרויחה פחות מגברים שיושבים לידי (וגם מגיעה לחוצה לקחת את הילדים). אבל – זו הבחירה שלי. אני *מעדיפה* להיות ב16:00 לקחת את הילדים. ואני רואה את התופעה הזו מסביבי, דווקא בקרב המשכילות והמוכשרות ביותר. יכול להיות שאם תשאלי את הנשים האלה אם הן רואות את ההקרבה בקריירה באמת כהקרבה או רק כשינוי בסדר העדיפויות, יכול להיות שתופתעי מהתשובה 🙂

Leave a Reply to נועה Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *