בהשראת החוויות של ליאורה ליטמן-כהן כפי ששיתפה אותן בפייסבוק, גם נזכרתי בחוויות שלי כהריונית לא ממש רזה. אני חושבת שכל מי שהייתה בהריון בישראל יודעת שההריון שלה הוא הריון ציבורי, וכל אחד מרגיש צורך להעיר הערות. לשמחתי, לא “זכיתי” לליטופי בטן לא רצויים מזרים, וטוב שכך – כי יש סיכוי שהם היו חוטפים סטירה אינסטינקטיבית. משום מה, אני לא אוהבת שזרים נוגעים בי. מפתיע, לא?

כשהייתי בחודש חמישי (אאל”ט) בהריון הראשון, הרשיתי לעצמי לאכול המון פיצות. כן, זה לא היה בסדר. אבל גם לא ממש חריג. בביקור בטיפת חלב, האחות נלחצה מעליה חריגה במשקל (10 ק”ג בחודש וחצי. פיצות, כבר אמרתי?) והפנתה אותי לרופאה הלא-בדיוק-דקיקה (אפילו, די שמנה) שתבדוק אותי. אחרי שהסתכלה עלי ועל המדדים שלי, הגיעה הרופאה לאבחנה המבריקה שעליתי במשקל כי אכלתי יותר מדי, ואמרה לי: תסתמי את הפה. הסתכלתי עליה ואמרתי: אני בהריון, מה התירוץ שלך?

בכל מקרה, אפילו בשגרה נושא המשקל הוא נושא טעון ובעייתי, קל וחומר בזמן ההריון. לכל אחד יש מה להגיד, וכמובן שכל הזמן משדרים לך מסרים כפולים: מצד אחד – אנחנו יודעים שהשמנה קשורה בסיכונים לעובר, מצד שני – “מותר לך”, את בהריון… וכל אחד מצטט לך מחקר כזה או אחר על סוכרת הריון/רעלת הריון/קיסרי/תזונה/התעמלות וכו’, שכבר בא לך לצרוח. ואם זה לא היה מספיק, אל תשכחי – גם מתח ועצבים מזיקים לעובר!

הצטרפו אלי בתפילה קצרה: שאלוהים ישמור אותנו מכל מבקשי טובתנו חסרי הטקט.

חוץ מזה שבאמת אסור לאכול סושי בהריון.

[לכל מבקשי טובתי: אני לא בהריון כרגע, הפוסט הזה בהשראת מישהי אחרת שילדה לא מזמן. אוקיי? לא בהריון!]