חוק וילנה

וישנה! וישנה! דם יו אוטוקורקט!

וזה גם מתאר פחות או יותר מה שקורה בהשלמה אוטומטית של קוד.

כשהגיהנום יקפא

סנאי פרה-היסטורי מנסה לתפוס בלוט

אני יודעת שבדר"כ המזגן נתפס כמזימה אכזרית של הפטריארכיה, או כתוצאה של חוסר מעוף באופנת גברים אבל נסיון של מעל שלוש שנים במשרד עם מיעוט מזערי גברי, וימים שלמים שבהם אין אף כרומוזום Y בנמצא לימד אותי שהשונות בטמפרטורה הרצויה ע"י נשים היא די גדולה. כשחלקן מתעקשות להגיע עם ג'ינס ונעליים סגורות והאחרות בשורטס וגופיה – קשה מאד להגיע לעמק השווה. וכמובן שאין לשכוח שמזגן מפוצל הוא כלי עינוי מתוחכם שהומצא ע"י השטן בכבודו ובעצמו.

משחקי הרעב: כשל"פ

הנשיא סנואו פודל ליד אמא שמנסה לנקות את הבית מפירורים

כל כך קל לרדת במשקל

הורד משקל מיד, שאל אותי כיצד

אין ייאוש בעולם כלל

והעיקר והעיקר לא לפחד לא לפחד כלל

על הגובה, ועל העצלנות

ועל חדר המדרגות החשוך

צעד קטן לנסיכה, צעד קטן לאנושות כולה

[אזהרת ספויילרים ל-6 גיבורים, לשבור את הקרח, פלונטר ובת הים הקטנה, אם אכפת לכם מדברים כאלה. כמוכן, במהלך הפוסט אשתמש בשמות הסרטים המתורגמים למרות שהם, בלשון המעטה, לא כל כך מוצלחים.]

בחופשת החנוכה הלכנו לראות את הלהיט התורן של דיסני – 6 גיבורים. חביב מאד. אבל לא התכנסתי כאן כדי להמליץ על סרט, אלא כדי לדבר על הייצוג הנשי שמופיע בו.

יש לנו את הדודה שמתפרנסת מעסק עצמאי מצליח (לפחות כך נראה) מתחת לבית, דבר המאפשר לה להתפרנס תוך כדי שהיא מגדלת לבדה את שני אחייניה בתחושה אופיינית שאין לה מושג מה היא עושה (לא משהו ייחודי לדודות, אני חושבת שרוב ההורים יזדהו עם התחושה הזו לעתים קרובות). הדמות שלה מאד מצאה חן בעיני: אישה עצמאית שעוסקת במשהו שהיא אוהבת ומשלבת בין המחויבויות השונות שלה.

ויש לנו את שתי הסטודנטיות המצטיינות במדעים. אחת קשוחה (שחור ועור) ואחת עדינה (בלונדינית ורודה עם אקססוריז), אך שתיהן מבריקות. מתייחסים אליהן כשוות לכל דבר ועניין וזה מצוין. יתר על כן, כאשר הן מעצבות את הזהות שלהן כגיבורות על, הסגנון האישי והמומחיות שלהן באים לידי ביטוי בתלבושות ובכלי הנשק שלהן וזה גם משמח. גם הגברים מקבלים טיפול כזה, אבל בחלק הזה של הפוסט אני דווקא שמחה על הייצוג המגוון לדמויות נשיות שכולן מעניינות בדרכן הן.

הנה, תכירו:

עוד

אחי העבדים (או: הו הו הו!)

שעות עבודה

נדמה כאילו יש מכסה של דברים מטופשים שמנכ”לים של חברות הייטק צריכים להגיד, ומישהו חייב למלא אותה. אין לי הסבר אחר לכך שכל כמה חודשים אני נתקלת שוב באותה אמירה שחוקה, הפעם מפי מנכ”לית קודאק: “אצלנו נשים יכולות לצאת ב-16:00, לקחת את הילדים מהגן – ולהמשיך לעבוד בערב". הו, כמה מרגש. ממש איזון בית עבודה. ואני מצטטת את עצמי בתגובה: “זה כאילו הו הו הו תראו איזה מתקדמים אנחנו, מעבידים אתכם בפרך, אבל נותנים לכם הפסקה של 4 שעות בערב כדי שתוכלו לגדל את הדור הבא של העבדים עבורנו.”

בדר”כ הביקורת לאמירות האומללות האלה מגיעה מכיוון פמיניסטי, איפה האבות בתמונה?! למה הם לא חולקים בעול?! ולמרות שזו היתה הכותרת שנתתי בשיתוף שלי, למעשה התכוונתי למשהו אחר: לא למה האבות לא חולקים בעול עם הנשים שלהן, אלא למה לגברים אין את הפריבילגיה (כן, פריבילגיה!) לצאת מוקדם כדי להיות עם הילדים שלהם לפעמים. למה לרווקים אין את הפריבילגיה לצאת “מוקדם” סתם כך כי בא להם לעשות משהו אחר חוץ מלעבוד.

אז החלטתי לתת טיפ לכל החברות ה”ידידותיות למשפחה”, למה שלא תהיו ידידותיות לאנשים באופן כללי? והנה, כך זה היה יכול להראות:

“אנחנו בחברת הייטק גנרית משתדלים להתאים את שעות העבודה כך שיאפשרו לכל העובדים שלנו לאזן בין העבודה לחייהם הפרטיים. עם זאת, אנחנו חברה גלובלית וצריך להבין שלעתים צריך גם לנהל שיחות מעבר לשעות העבודה. ישנה הנחיה למזער ככל האפשר את העבודה בשעות הערב והמנהלים נדרשים לשים לב ולסייע במניעת עומס עבודה שגולש מעבר לגבולות שעות העבודה הסטנדרטיות מתוך הבנה שהדבר פוגע גם באדם העובד וגם ביעילות עבודתו.”

סתם, דוגמה.

עייפה

לא בטוחה אם זקנה או צוחקת על זקנים

כמו כן, החלפתי פונט ל"פטל" כי ניקוד ב"דיבוק" נראה כמו הצרות שלי.

וגם ניקוד ע"י נקדן, אז אני לא לוקחת אחריות על טעויות. אני לא גאה בזה שאני לא יודעת לנקד, אבל גם לא מי יודע כמה מתביישת.

מחשבות רנדומליות בעקבות “טובה ורחבה” מאת יונתן בן-עמי

אז כך קרה, והחברבוק יונתן בן-עמי פרסם ספר. לספר קוראים “טובה ורחבה” וניתן לקרוא אותו כאן.

לא מזמן הגעתי למסקנה שאין לי טעם ספרותי. אני כמו “חובב האמנות” שלא מבין בזה כלום אבל “יודע מה הוא אוהב”. ומה שהוא אוהב זה בדר”כ הדפס על קטיפה של כלבים משחקים פוקר. אני אוהבת ככה, שיש – עלילה. וגם – אם אפשר – דמויות. ושיקרה להן משהו ושאני אחבב את הדמויות ואזדהה עם מה שקרה להן. ואולי בגלל זה אני לא מצליחה לקרוא את מלכוד 22 כבר מעל ל-15 שנים. אז אני, אין לי הרבה מה להגיד על הספר המקסים הזה. אותי הוא שימח. תקראו בעצמכם ותשפטו.

ובינתיים:

זה לא פיקוס

IMG_6609

ופתאום נזכרתי ש

ומצטערת שאין לזה גרסה עם קליפ נורמלי

ואתה קראת לי שמנה?! #שבטוחהיהכבר