עייפה

לא בטוחה אם זקנה או צוחקת על זקנים

כמו כן, החלפתי פונט ל”פטל” כי ניקוד ב”דיבוק” נראה כמו הצרות שלי.

וגם ניקוד ע”י נקדן, אז אני לא לוקחת אחריות על טעויות. אני לא גאה בזה שאני לא יודעת לנקד, אבל גם לא מי יודע כמה מתביישת.

מחשבות רנדומליות בעקבות “טובה ורחבה” מאת יונתן בן-עמי

אז כך קרה, והחברבוק יונתן בן-עמי פרסם ספר. לספר קוראים “טובה ורחבה” וניתן לקרוא אותו כאן.

לא מזמן הגעתי למסקנה שאין לי טעם ספרותי. אני כמו “חובב האמנות” שלא מבין בזה כלום אבל “יודע מה הוא אוהב”. ומה שהוא אוהב זה בדר”כ הדפס על קטיפה של כלבים משחקים פוקר. אני אוהבת ככה, שיש – עלילה. וגם – אם אפשר – דמויות. ושיקרה להן משהו ושאני אחבב את הדמויות ואזדהה עם מה שקרה להן. ואולי בגלל זה אני לא מצליחה לקרוא את מלכוד 22 כבר מעל ל-15 שנים. אז אני, אין לי הרבה מה להגיד על הספר המקסים הזה. אותי הוא שימח. תקראו בעצמכם ותשפטו.

ובינתיים:

זה לא פיקוס

IMG_6609

ופתאום נזכרתי ש

ומצטערת שאין לזה גרסה עם קליפ נורמלי

ואתה קראת לי שמנה?! #שבטוחהיהכבר

חוויות מהדיאקטיבייט

זה מספר שבועות שחשבון הפייסבוק שלי לא פעיל. הרגשתי מעין לאות כזו מהפיד, תחושה שאני צריכה לפנות אנרגיות לדברים יותר חשובים. ובאמת – מאז הדיאקטיבייט אני מרגישה שאני מצליחה להתמקד במטרות ארוכות הטווח שלי ולפנות את הזמן הראוי למריחת לק באופן קבוע (זו אינה מטרה ארוכת טווח, אבל עדיין מטרה חשובה בפני עצמה). ובאמת שבחרתי בזמן מצוין להתנתק, מלחמה וזה. אני לא מתארת לעצמי כמה עצבים הייתי מבזבזת על סטטוסים ומאמרים בנושא, אפילו אם הייתי מצליחה לא להגיב. עכשיו, אני פשוט לא רואה את שלל הדעות המעצבנות שלכם ונשאר לי לבזבז אנרגיות רק על איתור המרחב המוגן הקרוב.

(אני מודה שיש בזה גם חסרון עקרוני, כשאתה מתבשל רק בתוך המחשבות של עצמך ולא מקבל פידבק ו/או נחשף לדעות שמאתגרות את שלך, אבל כרגע זה מתאים לי)

ובכל זאת, נותר בי געגוע לניסוח מחשבותיי חסרות החשיבות בצורה משעשעת, ולמרות שהמדיום ממש לא מתאים, אני רוצה לשתף בכמה סטטוסים שלא נכתבו:

לשחק קנדי קראש בדיאקטיבייט זה כמו להיות השורדת היחידה של מתקפת זומבים בעיר רפאים. מתקדמת מתחנה לתחנה עם ריבוע ללא פנים ומסתדרת לבד עם מה שיש (בלי בוסטר יומי!).

לפני כמה ימים: הולכת לגן עם הבת שלי, רוקדות קצת בדרך.
היא: אמא, הנה כלב!
אני: את חושבת שהוא ירצה לרקוד איתנו?
היא: לאאאא, כלבים לא יכולים לרקוד!
אני: יש לי אינטרנט מלא סרטונים שיוכיחו את ההיפך.

שכחתי את הסלולרי בבית! @סיפורי אימה קצרצרים

בן 6.5 אחרי שדנו בכל הדגלים והשפות של המשתתפות במונדיאל: איזו שפה מדברים בטבריה?

באדיבות האפליקציה של טוויטר, אני מקבלת מדי פעם התראות על ציוצים שפוברטו ע”י רבים מהאנשים שאני עוקבת אחריהם, ואני, בעוונותי, לא מצליחה להתאפק ונכנסת לראות מה כזה מרגש. כמעט בכל פעם אני מתעצבנת מחדש, כי בכל זאת טוויטר זה מעוז השמאל פה בארץ. אם מישהו יודע איך לכבות את הפיצ’ר המרגיז הזה, תבוא עליו הברכה. בכל אופן:

יש לי מעט מאד סבלנות לאנשים שמשייכים את עצמם למיעוט איכותי ונדיר, כי הם כאלה מעולים בזמן שכל שאר האנשים הם אספסוף טיפש ואלים. אני רק רוצה להזכיר לכם שרוב האנשים מדרגים את עצמם כנהגים טובים מהממוצע.

Quoth the raven: חשבתי על זה קודם.

כמו כן: ב-26 ליוני וגם ב-3 וב-10 ביולי היה יום חמישי. וגם היום יום חמישי. אז למרות המלחמה, סופ”ש.

וגם: אני מאמינה שמתישהו ארצה לחזור לפייסבוק, ובתקווה עם כמה הישגים באמתחתי. בינתיים, אני נהנית מהשקט.

כרוניקה של חשבתי על זה קודם

אי שם בתחילת 2013 פרסמתי סטטוס בפייסבוק על משהו שהיה נראה לאחת המגיבות מובן מאליו לחלוטין. כל כך מובן מאליו שהיא חשבה על זה קודם ממזמן מזמן הרבה לפני שאני העזתי לנסח את הסטטוס שלי ולפרסמו. בעקבות תגובתה חשבתי על זה קודם עוד הרבה פעמים (וחבל שלא הישטגתי את כל הפוסטים האלה, כי לאתר אותם עכשיו זה לא עניין פשוט), וזה הפך לסוג של מם מאד מאד מצומצם (כי לצערי, השטויות שאני חושבת עליהן לא הופכות לטרנד אינטרנטי סוחף).

[כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה קישרתי לכל מיני סטטוסים מהסוג הזה, אבל אז החלטתי לעשות דיאקטיבייט לתקופה מסוימת, אז הקישורים לא עובדים ואני לא יכולה לחפש את השאר. אני משאירה כאן את הקישורים למקרה הסביר בהחלט שאחליט להחזיר את הפרופיל שלי לחיים והם יחזרו לעבוד]

כרוניקה של חשבתי על זה קודם

[ואם מישהו תוהה מאיפה הגיע ה”זן” לכותרת הבלוג, אז כאן הכל התחיל. ומצחיק מאד בדיעבד, כי לא כתוב שם “זן” אלא “ניו אייג’” ואני בכלל לא זכרתי את זה ככה. אבל זה לא חשוב. וממילא אני לא מבינה שום דבר מזה.]

[כמו כן, ברצוני להביא גאולה לעולם ולתת קרדיט לרימון גרנות המ-א-מ-מ-ת על “סוף מעשה במחשבה על זה קודם” שהיה סטטוס שלה בכלל]

לא מזמן חשבתי שלו הייתי מעלה על דעתי לחזור לאקדמיה, הייתי רוצה לכתוב דוקטורט על נושא שהמצאתי בשם “מרחב אסוציאציות משותף” (ניסוח מדויק כאן), אבל מכיוון שאני לא כותבת על זה דוקטורט אני יכולה פשוט להמציא דברים והקוראים יכולים להנהן בהסכמה או לנחור בבוז, ובכל מקרה זה כיף גדול. עוד