זה לא דבר חדש שהנקה היא המזון הטוב ביותר לתינוקך. היי, אפילו בפרסומות לתמ”ל מציינים את זה (כי הם חייבים על פי חוק אבל נניח את זה בצד). נשים רבות מדווחות על לחץ בלתי סביר להתמיד עם ההנקה בין אם הן רוצות או לא רוצות או רוצות וזה פשוט קשה מדי. “טרור הנקה” קוראים לזה.
מצד שני, גם מיניקות מדווחות על “טרור אנטי הנקה”, החל מהפחדות מכך ש”אין לך מספיק חלב” וכלה בסילוק נשים מיניקות מהמרחב הציבורי.
וזה גם מתאר פחות או יותר מה שקורה בהשלמה אוטומטית של קוד.
אני יודעת שבדר”כ המזגן נתפס כמזימה אכזרית של הפטריארכיה, או כתוצאה של חוסר מעוף באופנת גברים אבל נסיון של מעל שלוש שנים במשרד עם מיעוט מזערי גברי, וימים שלמים שבהם אין אף כרומוזום Y בנמצא לימד אותי שהשונות בטמפרטורה הרצויה ע”י נשים היא די גדולה. כשחלקן מתעקשות להגיע עם ג’ינס ונעליים סגורות והאחרות בשורטס וגופיה – קשה מאד להגיע לעמק השווה. וכמובן שאין לשכוח שמזגן מפוצל הוא כלי עינוי מתוחכם שהומצא ע”י השטן בכבודו ובעצמו.
נדמה כאילו יש מכסה של דברים מטופשים שמנכ”לים של חברות הייטק צריכים להגיד, ומישהו חייב למלא אותה. אין לי הסבר אחר לכך שכל כמה חודשים אני נתקלת שוב באותה אמירה שחוקה, הפעם מפי מנכ”לית קודאק: “אצלנו נשים יכולות לצאת ב-16:00, לקחת את הילדים מהגן – ולהמשיך לעבוד בערב”. הו, כמה מרגש. ממש איזון בית עבודה. ואני מצטטת את עצמי בתגובה: “זה כאילו הו הו הו תראו איזה מתקדמים אנחנו, מעבידים אתכם בפרך, אבל נותנים לכם הפסקה של 4 שעות בערב כדי שתוכלו לגדל את הדור הבא של העבדים עבורנו.”
בדר”כ הביקורת לאמירות האומללות האלה מגיעה מכיוון פמיניסטי, איפה האבות בתמונה?! למה הם לא חולקים בעול?! ולמרות שזו היתה הכותרת שנתתי בשיתוף שלי, למעשה התכוונתי למשהו אחר: לא למה האבות לא חולקים בעול עם הנשים שלהן, אלא למה לגברים אין את הפריבילגיה (כן, פריבילגיה!) לצאת מוקדם כדי להיות עם הילדים שלהם לפעמים. למה לרווקים אין את הפריבילגיה לצאת “מוקדם” סתם כך כי בא להם לעשות משהו אחר חוץ מלעבוד.
אז החלטתי לתת טיפ לכל החברות ה”ידידותיות למשפחה”, למה שלא תהיו ידידותיות לאנשים באופן כללי? והנה, כך זה היה יכול להראות:
“אנחנו בחברת הייטק גנרית משתדלים להתאים את שעות העבודה כך שיאפשרו לכל העובדים שלנו לאזן בין העבודה לחייהם הפרטיים. עם זאת, אנחנו חברה גלובלית וצריך להבין שלעתים צריך גם לנהל שיחות מעבר לשעות העבודה. ישנה הנחיה למזער ככל האפשר את העבודה בשעות הערב והמנהלים נדרשים לשים לב ולסייע במניעת עומס עבודה שגולש מעבר לגבולות שעות העבודה הסטנדרטיות מתוך הבנה שהדבר פוגע גם באדם העובד וגם ביעילות עבודתו.”
סתם, דוגמה.
אי שם בתחילת 2013 פרסמתי סטטוס בפייסבוק על משהו שהיה נראה לאחת המגיבות מובן מאליו לחלוטין. כל כך מובן מאליו שהיא חשבה על זה קודם ממזמן מזמן הרבה לפני שאני העזתי לנסח את הסטטוס שלי ולפרסמו. בעקבות תגובתה חשבתי על זה קודם עוד הרבה פעמים (וחבל שלא הישטגתי את כל הפוסטים האלה, כי לאתר אותם עכשיו זה לא עניין פשוט), וזה הפך לסוג של מם מאד מאד מצומצם (כי לצערי, השטויות שאני חושבת עליהן לא הופכות לטרנד אינטרנטי סוחף).
[כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה קישרתי לכל מיני סטטוסים מהסוג הזה, אבל אז החלטתי לעשות דיאקטיבייט לתקופה מסוימת, אז הקישורים לא עובדים ואני לא יכולה לחפש את השאר. אני משאירה כאן את הקישורים למקרה הסביר בהחלט שאחליט להחזיר את הפרופיל שלי לחיים והם יחזרו לעבוד]
[ואם מישהו תוהה מאיפה הגיע ה”זן” לכותרת הבלוג, אז כאן הכל התחיל. ומצחיק מאד בדיעבד, כי לא כתוב שם “זן” אלא “ניו אייג’” ואני בכלל לא זכרתי את זה ככה. אבל זה לא חשוב. וממילא אני לא מבינה שום דבר מזה.]
[כמו כן, ברצוני להביא גאולה לעולם ולתת קרדיט לרימון גרנות המ-א-מ-מ-ת על “סוף מעשה במחשבה על זה קודם” שהיה סטטוס שלה בכלל]
לא מזמן חשבתי שלו הייתי מעלה על דעתי לחזור לאקדמיה, הייתי רוצה לכתוב דוקטורט על נושא שהמצאתי בשם “מרחב אסוציאציות משותף” (ניסוח מדויק כאן), אבל מכיוון שאני לא כותבת על זה דוקטורט אני יכולה פשוט להמציא דברים והקוראים יכולים להנהן בהסכמה או לנחור בבוז, ובכל מקרה זה כיף גדול. עוד