ארכיון התג: כלכלת בית

שתי הערות על המצב הכלכלי: בעלות צולבת ותמ"ל יוקרתי

כשיד שמאל יודעת טוב מאד מה יד ימין עושה

לפני שהתחיל גל המחאות ששוטף את ארצנו, קראתי כתבה על נושא שנדמה לי שנעלם מעיני רוב הציבור. אני יודעת שלמרות התעניינותי בנושאים כלכליים, לא הייתי מודעת לבעייה המסוימת הזו. "הבעלות הצולבת על נכסים ריאליים ופיננסיים בקבוצת שליטה אחת" נשמעת כמו משהו מאד ערטילאי, כאילו – מה זה משנה איזה נכסים הטייקונים האלה מחזיקים? עוד חברה, פחות חברה, הכל נשלט ממילא ע"י כמה משפחות. ובכן, מסתבר שזה חשוב מאד.

ראשית, הסבר קצר: נכס ריאלי הוא חברה שמייצרת ומוכרת משהו בעל ערך כגון מוצר או שירות (מזון, דירות, תקשורת וכו'). נכס פיננסי הוא חברה שמתעסקת בכסף ומתן אשראי (בנק, חברת השקעות, חברת ביטוח וכו').

אז למה זו בעיה? בואו נניח שלקבוצת קבצובה יש סופר ובנק. בא אדון איש ורוצה לפתוח סופר חדש. כדי לפתוח סופר, הוא זקוק להלוואה, ולכן הוא פונה לבנק של קבוצת קבצובה. לקבוצת קבצובה אין אינטרס לתת לאדון איש הלוואה, שכן הוא מתחרה בסופר של הקבוצה. יתר על כן, כדי לקבל הלוואה, אדון איש צריך להגיש תוכנית עסקית שמפרטת את המהלכים המתוכננים שלו. כלומר, במקרה הטוב – הוא יקבל תנאי אשראי גרועים, ובמקרה הגרוע – התוכנית העסקית שלו תגיע לידי המתחרים והם יוכלו לחבל בה.
עוד

שינויים בהרגלי הצריחה

לפני כמה שבועות, סיפרתי במטבח בעבודה איך הבן שלי יודע שהוא מקבל ארטיק מהקיוסק יום כן – יום לא, ורק ארטיק אחד "יקר" בשבוע. כלומר, לכל היותר 3 ארטיקים בשבוע, 2 מהם בעלות 3 ש"ח ואחד בעלות של עד 8 ש"ח (זה קיוסק במכרז מהעירייה, והמחירים אצלו סבירים לחלוטין). שתי אמהות שישבו שם באותו הזמן, התפלאו מאד ושאלו אם אני יכולה לבוא לחנך את הילדים שלהן (בתחום הזה לפחות).

התפתחה שיחה, בערך כך (אלה לא ציטוטים מדויקים, נא לא לתפוס אותי במילה): הן סיפרו על כל ההוצאות, שכל פעם שיוצאים מהבית חייבים לקנות ארטיק או ממתק אחר, או אפילו ארוחה שלמה. אחת סיפרה שהבת שלה מאד אוהבת עגילים, ושבגלל שיש לה אוזניים רגישות, היא קונה לה עגילים מזהב, שזה יוצא לא מעט כסף בסך הכל. שאלתי אם הילדים מקבלים דמי כיס והתשובה הייתה (בגדול): אנחנו לא נותנות דמי כיס, כי ממילא אנחנו קונות כל מה שהם מבקשים, ולכן בסופו של דבר נשלם פעמיים.

אחרי שלמדנו בפעם הקודמת איך להתנהל בתוך תקציב כמבוגרים, אדבר הפעם על התנהלות כספית של ועם ילדים, ואיך לא לשלם פעמיים.

Just Say NO

נחזור לרגע לסיפור הפרטי שלי עם הארטיקים. אני יכולה להרשות לעצמי ארטיק כל יום. אפילו מהיקרים. אבל אני לא חושבת שזה ראוי (חוץ מזה שזה גם לא מי-יודע-מה בריא). כשהבן שלי בכה שהוא לא מקבל טילון, פשוט שיתפתי אותו בשיקולים שלי. הסברתי לו שזה ארטיק יקר, ושאי אפשר לקבל כזה בכל יום. כשהוא שאל למה, המשכתי והסברתי שאבא ואמא הולכים לעבודה כל יום ועובדים קשה כדי שיהיה לנו כסף לאוכל ולצעצועים וספרים, ושאם נבזבז על ארטיקים, אז לא יהיה לנו לדברים אחרים. הילד לא נכנס לטראומה ולא קרה לו שום דבר רע מהמפגש הקטן הזה עם המציאות. עכשיו, לא רק שהוא לא בוכה, הוא כבר אומר לי בעצמו מתי אכלנו ארטיק יקר ואיזה ארטיק הוא יכול לקבל היום.
נו, בסדר, אתם אומרים. אז לא קונים ארטיק בפארק. אבל מה קורה כשהולכים לקניון והילד חשוף לכל מיני גירויים? איך מתמודדים עם ה"אמא תקני לי", ועם הצרחות או הברוגז (תלוי בגיל) כשלא קונים?

קודם כל, אל תלכו לקניון בתור בילוי. לקניון הולכים כשצריך לקנות משהו, לא "סתם" כדי להעביר את הזמן. הכל שם בנוי לפתות אותנו ואת הילדים לקנות דברים. למה שנעמיד את עצמנו בניסיון הזה? איזה מן מסר חינוכי זה? זה לא אומר שאי אפשר להנות כשקונים דברים (ומי שמכיר אותי יודע שאני מאד אוהבת לעשות קניות), אבל קניון לכשעצמו הוא לא בילוי. מיזוג ואוכל אפשר למצוא גם במקומות אחרים…
אז הלכנו לקניון כדי לקנות דברים שאנחנו צריכים. הכינו את הילדים מראש: ספרו להם בדיוק מה הולכים לקנות, באיזה חנויות, ומה הם יכולים לקבל אם הם רוצים (ארוחה ו/או מתנה ו/או ממתק, לפי החלטתכם). חשוב שתחליטו על גבול (לפי התקציב!) ותעמדו בו. אם הילד בוכה שהוא רוצה משהו, ואתם לא תכננתם את זה – אמרו לא. יבכה? שיבכה. יעשה פרצוף? שיעשה. דמיינו שאין לכם כסף בארנק (או בכרטיס האשראי), ושאתם פשוט לא יכולים לקנות. אם אתם תהיו נחושים ובטוחים בעצמכם, הם יראו שאין טעם בהתנהגות שלהם ויפסיקו. מהר מאד תגלו שמלכתחילה הם יפסיקו לבקש דברים מחוץ למסגרת שהגדרתם, ואז גם לא יהיו סצנות.
עברנו את החופש, והילד חוזר מבית הספר ואומר "לכל הילדים יש אייפון/אייפד/ג'ינס [הכנס שם מותג כאן], גם אני רוצה!".
פה אתם צריכים לקבל החלטה האם אתם מוכנים להכנע לנורמות החברתיות וכמה. תראו, זה לא נעים לנו להודות, אבל יש לזה מחיר חברתי כשלא נראים כמו כולם או אם אין לך מה שיש לכולם. בעיני, מותר לוותר קצת בנקודה הזו. אבל, הדגש הוא על קצת ובמידה (וגם, אסור לספר לילד שזה מה שאתם עושים). אם אתם מתנגדים עקרונית לסלולריים, אל תכנעו. אם אייפד יקר מדי, אל תכנעו. אבל אולי ג'ינס של מותג במכירת סוף עונה – כן. אולי מתנה ליום הולדת של משהו יקר יחסית – כן. שוב, שתפו את הילדים בשיקולים שלכם. מניסיון אישי, אם לילד יש הסבר לעמוד איתו מול הלחץ החברתי – הוא ירגיש יותר טוב, והחברים יניחו לו יותר מהר (כן, ילדים מסוגלים גם לגלות אמפתיה לפעמים).
זה לא כל כך משנה איפה אתם שמים את הגבול, העיקר שיהיה גבול ושתעמדו בו. הילדים יבינו את זה, ויכבדו אתכם ואת ערך הכסף יותר.

Yes, we CAN!

עד עכשיו, דיברנו בעיקר על מה לא. עכשיו – מה כן? בשתי מילים: דמי כיס.
ילד שמקבל דמי כיס לומד להתנהל כלכלית. הוא לא יכול לקנות כל מה שהוא רוצה מיד, לפעמים אין לו מספיק והוא צריך לחסוך כמה שבועות כדי להגיע למה שהוא רוצה. לפעמים הוא הוציא את הכסף על שטויות, ואח”כ אין לו לדברים אחרים. הוא לומד שכסף לא גדל על עצים ושיש כמות מוגבלת ממנו. אותה אמא שקנתה לבת שלה עגילים "כי היא רוצה", הייתה יכולה לתת לה דמי כיס של 20 ש"ח בשבוע, ולתת לה לחסוך מספר שבועות ולקנות בעצמה את העגילים. כך היא הייתה לומדת שכסף לא גדל על עצים, ובסוף – גם מעריכה ונהנית מהעגילים יותר.
זה לא אומר שהילד פתאום צריך לקנות את הכל לעצמו. ברור שכל הצרכים הבסיסיים שלו יהיו מכוסים ע”י ההורים. ברור שעדיין תקנו לו מתנות באירועים מיוחדים (ולא, טיול לקניון זה לא אירוע מיוחד). אבל כדי שהוא ילמד להבדיל בין רוצה לצריך, ויעריך את מה שהוא מקבל מכם, כדאי לתת לו להתמודד בעצמו בגיל כמה שיותר צעיר. אל תרגישו רגשות אשם. אם כבר – תהיו גאים. אלה כישורי חיים שאתם מעניקים להם ויאפשרו להם להצליח כשיתבגרו, ובסה”כ לחיות טוב יותר (במסגרת התקציב!).
ומה לגבי תשלום על ביצוע מטלות בבית? כאן, שוב, אתם צריכים להחליט מה מתאים לכם. יש מי שפוסל את זה לחלוטין, ויש מי שחושב שדווקא אפשר. דעתי היא שאפשר לשלם על מטלות חריגות: שטיפת רכב, צביעת קירות, ניקיון יסודי של המחסן, וכו’. אפשר לשלם על דברים שהייתם משלמים לאיש מקצוע לעשות (מישהו רוצה לבוא לנקות לי את המחסן?). על מטלות שגרתיות ויומיומית, לא ראוי לשלם. יתר על כן, חשוב מאד שהילדים יעזרו וירגישו שיש להם אחריות ושהם חלק מהבית. גם כאן, אני חושבת שזה עוזר להסביר לילדים (ואולי גם לחלק מהגברים) שההורים לא מטילים מטלות על הילדים, ובוודאי שאינן עונש, אלא הן פשוט קיימות, ומישהו צריך לעשות אותן. יש מטלות שצריכות להעשות כדי שהבית יהיה נקי ונעים וכדי שיהיו לנו בגדים וכלים נקיים לשימוש של כל בני המשפחה. לפעמים, ההבנה הזו עוזרת לילדים להתמודד עם הקושי ועם העצלנות. לא שאם הם לא מבינים הם לא צריכים לבצע, הם צריכים לבצע בכל מקרה. רק יכול להיות שהם יעשו את זה יותר בשמחה או אפילו עם חיוך, וזה יותר נעים לכולם.
וסתם קוריוז לסיום, באותה שיחה במטבח סיפרתי שבתקופת התיכון הייתי מקבלת כסף לנסיעות ו-50 ש”ח בשבוע דמי כיס לאוכל בשעות בית הספר (למדתי עד כמעט 17:00 בכל יום) ולהוצאות על דברים שרציתי. הן פשוט בהו בי במבט קצת אטום וקצת תוהה, עד שהבנתי שהן לא מבינות מה זה נסיעות, כי הילדים של היום לא נוסעים לשום מקום באוטובוס.

אלוהים, תן לי את הכסף לקנות מה שאני צריך, להנות ממה שאני רוצה, ואת התבונה להבחין ביניהם

בהמשך לחפירה הקודמת, אני מוסיפה לקבל השראה מכל המחאות המתרחשות בזמן האחרון, וגם הפעם – בזווית קצת שונה מהרגיל. קראנו על מצוקת מעמד הביניים, אך משום מה בגופי החדשות מתעקשים להביא סיפורים של אנשים שאינם מסכנים כלל וכלל, ופשוט אינם מתנהלים במסגרת התקציב שלהם. שמענו על א' הדלפון שמרויח 25 אלף ₪ נטו, ועדיין לא מצליח לגמור את החודש ללא מינוס. התוודענו לזוג המסכן הזה שגר ב"פריפריה" הרחוקה מודיעין. אני מבינה את מצוקתם, ובכל זאת – הבעיה שלהם אינה בעיה של הכנסות או יוקר מחיה בלתי אפשרי, אלא בעיה בניהול ההוצאות.
אני מסכימה שיקר מדי בישראל. אני מסכימה שהיחס בין יוקר המחיה למשכורות הוא לא סביר. אני גם חושבת שאין לכך פתרונות קסם, ושגם לא ניתן לכרוך יחדיו את בעיות הריכוזיות, חוסר התחרות, בעלות צולבת ועוד מרעין בישין ביחד עם בעיות הנדל"ן ולחשוב שאם נלך לגור באוהל בזמן החופשה מהאוניברסיטה זה משהו ישתנה מחר. פתרון של בעיות מהסוג הזה לוקח זמן. 
הנושא של הפוסט הזה הוא לא האם יקר בישראל או לא, או האם המחאה מוצדקת או לא, אלא איך ייתכן שבהנתן תנאים כלכליים מסוימים, אנשים מרשים לעצמם לחיות ברמת חיים מעבר ליכולתם.
בואו ננתח לרגע את המקרה של א' שהזכרתי לעיל. העיפו מבט בטבלת ההוצאות שלו. לבחור יש 4 ילדים, ואני שמחה בשבילו. אני אוהבת ילדים. לכן, נניח שההוצאות על גנים וצהרונים הן קשיחות. נניח גם שההוצאות על מזון קשיחות ואי אפשר להוריד בהן (לי זה נראה קצת מוגזם, אבל לי יש רק 2 ילדים קטנים ולכן אני לא יכולה באמת לדעת). גם עלות החשמל נראית לי לא הגיונית (בהתחלה חשבתי שזו עלות לחודשיים, וזה היה נראה לי סביר, אבל לא – זו עלות לחודש), אבל שוב – אני לא באמת יודעת.

עכשיו בואו נתבונן בעלות שכ"ד: 7000 ₪ בחודש, במקום מגורים המרוחק 35 ק"מ מת"א, זו כנראה וילה או לפחות חצי מדו. יכול להיות שאני טועה, אבל מבט בעלות הארנונה גורם לי לחשוב שקלעתי בדיוק. שוב שימו לב, שזו עלות של 1100 ₪ ארנונה לחודש (!). אני גרה בנתניה, וניתן למצוא כאן דירות 5 חדרים מהממות, 130 מ"ר ומעלה, בפחות מ6000 ₪ לחודש, במרחק (שימו לב) 35 ק"מ מת"א. ותנו לי לספר לכם, שגם הארנונה תהיה חצי ממה שהאדון משלם היום. הנה, חסכתי 2,100 1550 ₪ [עדכון: שכחתי שארנונה זה לחודשיים] בחודש בקלות, הוצאתי את האיש מהמינוס, ואפילו לא צריך לבטל את הכבלים.  


יבוא א' ויגיד: אני לא רוצה לגור בנתניה. אני לא רוצה לעבור לדירה ושיהיו לי שני ילדים בכל חדר + סוויטת הורים + חדר משפחה. אני רוצה "לחיות טוב". אז לזה אני עונה (בפראפרזה על האלכוהוליסטים האנונימיים): אלוהים, תן לי את הכסף לקנות מה שאני צריך, להנות ממה שאני רוצה, ואת התבונה להבחין ביניהם. אם אתה לא יכול להרשות לעצמך רמת חיים מסוימת, אתה צריך או להוריד את רמת ההוצאות, או להעלות את רמת ההכנסות. לא צריך את אלון גל או את ארגון פעמונים המצוין שיגיד לך את זה, זה אמור להיות הגיון פשוט.


לצערי, אנחנו (בישראל בפרט, ואני חושבת שבכלל בעולם המערבי) מתנהלים במחשבה שכל דבר שאנחנו רוצים אנחנו גם צריכים. וכאן מתחילות הצרות. יש לנו צרכים, ויש לנו רצונות, יש ביניהם לפעמים חפיפה, אך היא לא מוחלטת. תרשים א' מראה את המצב הנוח בו יש לנו מספיק הכנסות כדי לכסות על כל הצרכים ואפילו על חלק מהרצונות. מה שמעל לקו – אי אפשר לקנות. פשוט כי אין כסף! 
אם אתרע מזלנו, ואין לנו מספיק לכסות על הכל, אנחנו צריכים לשנות את התמהיל של הרצונות כך שנוכל לכסות את כל הצרכים, ואת הרצונות – כמה שאפשר. לדוגמא, אנחנו צריכים קורת גג. אנחנו רוצים לגור בת"א (או וילה בארסוף או לקנות במקום לשכור, או כל אחד לפי טעמו). אנחנו יכולים לבחור איזה חלק מהרצון שלנו אנחנו מממשים בהתאם לתקציב שברשותנו. תרשים ב' מראה את המצב הנפוץ, שבו אנחנו מתבלבלים בין הצרכים לרצונות, וחיים מחוץ לתקציב שלנו, כך שאנחנו מסיימים את החודש במינוס, למרות שהיינו יכולים להסתדר אם היינו מתנהלים בצורה נכונה.
יש גם אנשים שבאמת לא מרוויחים מספיק כדי לכסות את הצרכים הבסיסיים שלהם. בדרך כלל אלה לא האנשים ממעמד הביניים, ובדרך כלל הם גם לא גרים במרכז הארץ. כדי לפתור את הבעיה שלהם, יש רק אפשרות אחת: להגדיל את מקורות ההכנסה. שזה כמובן הרבה יותר קשה מלצמצם הוצאות שאינן הכרחיות.
תתחילו לחשוב הפוך ממה שהתרגלתם: לא להתייחס להכנסה שלכם כנקודת הייחוס להוצאות, אלא להתחיל מרשימה של צרכים והוצאות קשיחות. נשאר לכם עודף ביחס להכנסה? אפשר להוסיף גם קצת מותרות, אך להגדיר לכך מסגרת. השאר – הולך לחיסכון. חיסכון חשוב יותר מהוצאה מזדמנת, אני לא חושבת שצריך אפילו להסביר למה. אם לא התכנסתם להוצאות במסגרת התקציב – עברו מחדש על ההוצאות, ובדקו איפה אתם יכולים לקצץ. יש מאיפה. בוודאות. אם תפעלו כך, ותישארו במסגרת התקציב שקבעתם, כאשר תתקדמו ותתבגרו, והמשכורת שלכם תעלה, העודף יוכל ללכת לחיסכון או אפילו לקצת פינוקים, ולא לכיסוי המינוס במקרה הטוב, והגדלתו במקרה הרע.
לפני שאתם מחליטים על קניה (קטנה או גדולה), שאלו את עצמכם: האם אני באמת צריך את זה? האם אני צריך את זה עכשיו? האם אני צריך דווקא את זה, או שאפשר להסתפק בתחליף זול יותר? כשתתרגלו לחשוב כך, יהיה לכם יותר קל להשאר במסגרת התקציב, כי פחות תתפתו לקניות מיותרות, ותקנו דברים רק כשאתם בטוחים לגמרי שאתם צריכים אותם.
שאלות? הבהרות? טענות? השאירו לי הערה כאן, בפייסבוק או בפרטי, ואשמח לעזור אם אוכל.
למען הסר ספק: אין לי הכשרה פיננסית, רק היסטוריה של התנהלות סבירה והחלטות פיננסיות במסגרת התקציב שלי. אני מקפידה לחסוך בכל חודש כמה שאפשר (למעט כאשר הייתי בחופשת לידה ללא תשלום, ואז נעזרנו במה שחסכנו לפני כן).

בהצלחה!
בפעם הבאה, איך מחנכים ילדים להתנהלות פיננסית ולצרכנות נבונה…

[עדכון: חלק ב' התפרסם, ואפשר לקרוא על חינוך ילדים להתנהלות פיננסית וצרכנות נבונה כאן]