Tag Archives: בריאות

אחי העבדים (או: הו הו הו!)

שעות עבודה

נדמה כאילו יש מכסה של דברים מטופשים שמנכ”לים של חברות הייטק צריכים להגיד, ומישהו חייב למלא אותה. אין לי הסבר אחר לכך שכל כמה חודשים אני נתקלת שוב באותה אמירה שחוקה, הפעם מפי מנכ”לית קודאק: “אצלנו נשים יכולות לצאת ב-16:00, לקחת את הילדים מהגן – ולהמשיך לעבוד בערב”. הו, כמה מרגש. ממש איזון בית עבודה. ואני מצטטת את עצמי בתגובה: “זה כאילו הו הו הו תראו איזה מתקדמים אנחנו, מעבידים אתכם בפרך, אבל נותנים לכם הפסקה של 4 שעות בערב כדי שתוכלו לגדל את הדור הבא של העבדים עבורנו.”

בדר”כ הביקורת לאמירות האומללות האלה מגיעה מכיוון פמיניסטי, איפה האבות בתמונה?! למה הם לא חולקים בעול?! ולמרות שזו היתה הכותרת שנתתי בשיתוף שלי, למעשה התכוונתי למשהו אחר: לא למה האבות לא חולקים בעול עם הנשים שלהן, אלא למה לגברים אין את הפריבילגיה (כן, פריבילגיה!) לצאת מוקדם כדי להיות עם הילדים שלהם לפעמים. למה לרווקים אין את הפריבילגיה לצאת “מוקדם” סתם כך כי בא להם לעשות משהו אחר חוץ מלעבוד.

אז החלטתי לתת טיפ לכל החברות ה”ידידותיות למשפחה”, למה שלא תהיו ידידותיות לאנשים באופן כללי? והנה, כך זה היה יכול להראות:

“אנחנו בחברת הייטק גנרית משתדלים להתאים את שעות העבודה כך שיאפשרו לכל העובדים שלנו לאזן בין העבודה לחייהם הפרטיים. עם זאת, אנחנו חברה גלובלית וצריך להבין שלעתים צריך גם לנהל שיחות מעבר לשעות העבודה. ישנה הנחיה למזער ככל האפשר את העבודה בשעות הערב והמנהלים נדרשים לשים לב ולסייע במניעת עומס עבודה שגולש מעבר לגבולות שעות העבודה הסטנדרטיות מתוך הבנה שהדבר פוגע גם באדם העובד וגם ביעילות עבודתו.”

סתם, דוגמה.

פשוט לסתום את הפה

טוב, די טחנו את הנושא הזה בזמן האחרון, אבל אני חייבת לשתף בשתי מאיות הדולר שלי. למען קוראים שיבואו בעתיד – אני אפרט:

בקמפיין הקיץ של H&M הם שילבו דוגמנית “פלאס-סייז”, בלי רעשים וצלצולים מיותרים, פשוט כחלק אינטגרלי מהקטלוג. בעקבות הפרסום הם קיבלו כמות עצומה של יחסי ציבור חיוביים על מהלך כל כך מהפכני, תגובות חיוביות על שילוב של נשים ממוצעות (אני סולדת מהביטוי “נשים אמיתיות”, כאילו מי שרזה מאד היא לא אישה אמיתית), אך גם תגובות שליליות. החל מהאשמת H&M בעידוד השמנת יתר באוכלוסיה ועד האשמת ג’ני ראנק (הדוגמנית) בכיעור יתר (טוב, עניין של טעם).

אני חושבת שזה היה מהלך מבריק.

אני לא מתומכי חוק הדוגמניות*, לדעתי זו פגיעה לא מידתית בחופש העיסוק. אלא שכשאני מסתכלת על פרסומת לבגדים עם דוגמנית רזה שלא דומה לי או למבנה גופי, לא אקנה שם. לעומת זאת, כשמציגים דוגמנית במשקל ממוצע והיא נראית טוב – זה מעודד אותי לקנות. וזו המטרה של פרסומת. לא?

כבר עשרות שנים נשים רזות מככבות בעולם האופנה והפרסום, אבל זה לא אומר שזו האסטרטגיה האופטימלית. עושים את זה כי “ככה כולם עושים”. ונשים קונות – כי אין משהו אחר. אף אחד לא באמת בודק האם דוגמניות בעלות מבנה גוף ממוצע מוכרות יותר או פחות. כנ”ל לגבי חנויות שמוכרות בגדים עד מידה 40 (או 42 גג). בכל פעם שאני עושה סיבוב רכישת בגדים וחוזרת בלי כלום – אתם הפסדתם כסף. האבסורד הוא שגם רשתות בינלאומיות שיש להן בגדים במידות גדולות יותר, לא מביאות אותם לארץ, ומפסידות קהל שלם של לקוחות. לא ברור לי למה.

עוד

זה כמו בפרק הזה של האוס

זה כמו בפרק הזה של האוס

שלא נדע.

חופשת מחלה

חופשת מחלה