שמאל, ימין ומה שביניהם, או: למה אני חופרת בעברית אבל תופרת באנגלית

הסיפור שלי מתחיל בכיתה ד’ בשיעור מלאכה, בזמן שבבית הספר ה”שוויוני” שלי הבנים למדו נגרות, הבנות למדו לסרוג ולתפור. סרגתי צעיף ותפרתי סינר, ושם זה נגמר. בהמשך, ניסיתי ללמוד לסרוג כיפה, אבל לא לימדו אותי בצורה מספיק מדויקת, וזה לא הלך בכלל. מאז פיתחתי סוג של פחד ממסרגה אחת.

[זו תופעה די רווחת – לסרוג כיפה זה דבר קל מאד, אבל משום מה תמיד ההוראות הן “להוסיף עיניים לפי הצורך” ואם הכיפה מתחילה להיות גלית “להוסיף פחות עיניים”, כשלמעשה יש חוקיות מאד ברורה לגבי כמה עיניים צריך להוסיף בכל סיבוב. ואז, מן הסתם, זה לא יוצא טוב, ואת חושבת שאת לא בסדר ו”את לא מסתדרת עם מסרגה אחת”.]

כעבור מספר שנים, פרצה לחיינו שפרה, בעונה הראשונה של האח הגדול בישראל, שבין שאר המשימות וההתרחשויות המרתקות, הפיגה את השיעמום ע”י סריגה על עצים. בעקבות כך, מגזיני הסטייל בישראל התמלאו בכתבות על סריגת רחוב, סריגת בובות וסריגה בכלל. גם אני נסחפתי בזרם, הוצאתי את המסרגות מהבוידעם המטאפורי ושיחזרתי את הכישורים הבסיסיים עי”י סריגת צעיף וכובע. אח”כ אזרתי עוז והחלטתי לסרוג בובה. בתמימותי, חיפשתי הוראות בעברית ולא הצלחתי להבין דבר: סריגה תמיד מתבצעת מימין לשמאל, אם כך מה היא עין ימין ומה היא עין שמאל? עשיתי ctrl+shift וחיפשתי באנגלית. ומצאתי.

IMG_2701
Continue reading “שמאל, ימין ומה שביניהם, או: למה אני חופרת בעברית אבל תופרת באנגלית”

האנטי מהפכה הפמיניסטית

לפני כמה שנים, כשיצא הספר “אני לא יודעת איך היא עושה את זה”, קראתי ביקורת צינית שתהתה “באמת איך היא עושה את זה, עם מטפלת צמודה ובעל תומך”. בטעות חשבתי שמדובר בספר קליל והומוריסטי, וחשבתי שאפנה זמן מתישהו לקרוא אותו. ובכן, פיניתי זמן וקראתי. ולא, זה לא ספר קליל והומוריסטי, זה ספר מלחיץ וקצת מדכא. בקצרה, הספר מספר על אישה (קיית) שעובדת במשרה תובענית במיוחד בתחום ההשקעות, בזמן שהמטפלת מגדלת את ילדיה, בעלה מרגיש מוזנח והיא אכולת רגשות אשמה. זהירות, ספוילר: בסוף הספר, אחרי שבעלה עזב אותה, הוא חוזר אליה, והיא מתפטרת והופכת לעקרת בית בכפר. כשצצה הזדמנות למיזם חדש, היא נכנסת מיד לדפוסי הפעולה הקודמים שלה, כולל טוטאליות מוחלטת ורגשות האשמה שנלווים אליה (לפחות, זו הפרשנות שלי לאירועים המתוארים בפרק האחרון).מה שבלט לעיני במהלך הקריאה, היה בעיקר רגשות האשמה המייסרים של קיית. כל הזמן היא מתייסרת. כל הזמן היא מתחבטת. והיא לא עושה כלום! פשוט כלום! התחשק לי לקום ולנער אותה: או שתהיי שלמה עם הבחירות שלך, או שתשני את דרכך. בכל יום, את קמה ובוחרת מחדש מה לעשות היום. אם את רואה את זה כקונפליקט (וזה לגמרי סובייקטיבי), תחליטי מה יותר חשוב לך: להיות עם הילדים או לממש את עצמך דווקא בעבודה הזו. ההסחפות הזו אחרי בחירות שעשית מזמן, לפני שהיו לך ילדים, פשוט נראית לי ילדותית. וחבל.

דבר נוסף שצרם לי במיוחד, היה שבסוף כל פרק הייתה מן רשימת טודו (todo) עמוסה בכל מיני דברים שיש לה לעשות, כסמל לכך שהיא מלהטטת בין מיליון דברים בגלל שהיא אם עובדת. הייתי רוצה לחדש לה משהו: גם אמהות שלא עובדות (בחוץ) מלהטטות בין מיליון משימות ליום. כי על כל משימה של “ללכת לסופר לקנות עוגה ולהעביר אותה לתבנית כדי שזה ייראה כאילו אני אפיתי אותה” יש משימה מקבילה “לאפות עוגה”. ועל כל משימה של “להגיד לעוזרת שתנקה כך וכך” יש משימה של “לנקות כך וכך”. ואם להודות על האמת, רשימת משימות מסוג זה היא בעיקר סוג של אישיות, ומי שיש לה אישיות מהסוג הזה, תמצא במה להיות עסוקה כל היום, בין אם היא עובדת בחוץ ובין אם “רק” בבית (כן, גם אני כזאת. הימים החופשיים שלי הם הימים הכי עמוסים בשבוע).

Continue reading “האנטי מהפכה הפמיניסטית”

יישוב קהילתי? לא תודה!

אתמול התפרסם כי בתום 6 שנים (!) של דיונים משפטיים, זוג ערבים יוכל להתגורר ביישוב רקפת. לצערי, מאבקם הצודק נתפס בעיני רבים מהציבור כמאבק על אפליה גזענית. בכל תביעה כזו, מטפלים נקודתית באפליה אסורה על רקע דת, גזע, מצב משפחתי, מין או נטייה מינית. בכך, נעלם מעיני רבים חוסר הצדק הבסיסי בעצם הקיום של ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים. בועדות האלה, אין קריטריונים שקופים וברורים, אבל גם לו היו – מדובר למעשה בקבוצת אנשים, שיכולה להחליט על דעת עצמה מי זכאי לגור על אדמות מדינה. זכויות אדם בסיסיות או לא, אפליה על רקע שאינו חוקי (דת וכו’) או אפליה סתם כך, אדמות המדינה שייכות לכולנו, ואין לאף אדם או קבוצה את הזכות להחליט מי מאזרחי המדינה זכאי לרכוש אותן. כלומר, למעשה יש (ע”ע חוק ועדות הקבלה), רק שלפי כל הגיון מוסרי וצודק, לא אמור להיות.

מעבר לחוסר הצדק המהותי, לא הייתי ממליצה לאותו זוג לעבור להתגורר ברקפת. אפילו אם היישוב ייעתר לצו בית המשפט וימכור להם מגרש, הרי שהם יכולים למרר את חייהם באופן כזה שחייהם לא יהיו חיים. וזה דבר שאנשים המנסים להתקבל ליישוב קהילתי לא לוקחים בחשבון – כשנותנים לקבוצת אנשים הרבה כוח, אפילו אם יש להם שם חביב כגון “יישוב קהילתי”, זה יעלה להם לראש. כוח משחית. כשאתה בתוך הקבוצה, זה נעים ונחמד, אבל אם אתה מוצא את עצמך מחוץ לקבוצה, ולא משנה למה ואם אתה צודק או לא, זה הופך מהר מאד לגיהנום.

לפני שנים שמעתי סיפור על יישוב קהילתי שלא אנקוב בשמו, שבו היו מתנכלים לאחד מחברי היישוב. כעבור זמן מה, החליט אחד מהחברים האחרים להגן על אותו מסכן. בתגובה, החלו להתנכל גם אליו. כאשר הגיעו מים עד נפש, והוא החליט לעזוב את היישוב, ועדת הקבלה המשיכה להתנכל לו, ולא אישרה אף קונה פוטנציאלי לביתו. אינני יודעת כיצד הסיפור הסתיים בסופו של דבר (והיום אנחנו יותר מ-15 שנים אחרי), אבל בוודאי שהוא היה כרוך בהפסד כספי גדול ועוגמת נפש מרובה.

הסיפור הזה קיצוני מעט, אבל מכיוון שליישובים קהילתיים יש חופש מוחלט להחליט על אופי הקהילה, הם יכולים לבוא בדרישות שונות ומשונות כגון בדיקה גרפולוגית או הערכה פסיכולוגית (על חשבונך, כמובן). שמעתי גם על דרישה להשאיר את הדלתות לא נעולות ולאפשר למי שיירצה להכנס לביתך ולקחת מה שהוא צריך. אפילו “סתם” דרישה להשתתף ולתרום לכל הפעילויות השונות שהקהילה מארגנת יכולה להפוך לעול.

נכון, לא בכל היישובים הקהילתיים יש סיפור זוועה כאלו, ולא בכולם מציבים דרישות מעצבנות/מגוחכות/מגבילות כאלו. אבל יש להם את הכוח. הם יכולים, אם הם רוצים. לפעמים מספיק סכסוך שכנים קטן, כדי שהכוח של הקהילה יופעל נגדך. ואז, אתה עלול למצוא את עצמך ואת משפחתך מבודדים וחסרי כל. ורק בגלל זה – אני לא מוכנה לגור ביישוב קהילתי.

חוץ מזה, שבטח לא הייתי מתקבלת.

אין חדש תחת השמש, גם לא בשעון חורף

Weather Clipart Imagesבכל שנה בתקופה זו, עם פריחת החצבים וקפצוצי הנחליאלים, אני מוצפת בבקשות לחתום על עצומה לביטול שעון החורף. השנה הגדילו לעשות ומבקשים להאריך את שעון הקיץ עד דצמבר (!לא פחות!). האחרים, ממשיכים לשלוח את העצומה של שנה שעברה, שבה מוחים על העברת שעון החורף כבר ב-12 בספטמבר. רק חבל שהשנה מעבירים שעון דווקא ב-1 באוקטובר. ואז מתחילים עם הטיעונים והטענות למה שעון קיץ זה מ-ע-ו-ל-ה ושעון חורף הוא לא פחות מעינוי.

המתחשבים ברגשות הדתיים אומרים שממילא יום כיפור אורך 25 שעות, אז מה זה משנה אם הצום נגמר ב18:00 או ב19:00?

והם צודקים. חלקית. בערב הראשון, אין שום בעיה – זה לא משנה אם הצום נכנס בשעה 16:00 או 17:00, כי ממילא דחוסים מהסעודה המפסקת, ולא מספיקים להיות רעבים עד שהולכים לישון. אבל בערב השני – זה משנה מאד כמה זמן עבר מאז שקמת רעב בבוקר ועד שהצום נגמר. בסדר, “רק” 70% מהאוכלוסיה היהודית במדינה צמים ביום כיפור, ובט’ באב מסתדרים גם עם שעות ארוכות הרבה יותר, ניחא. נסתדר.

Continue reading “אין חדש תחת השמש, גם לא בשעון חורף”

נוטלה, חלק אינטגרלי מתזונה בריאה? לא ממש

כשזה מגיע למה שנקרא מזון בריא, אני לא אדוקה במיוחד. אני דוגלת באכילה מודעת ובמתינות – לא יותר מדי משום דבר. בעיני, לאכול בריא זה חשוב, אבל שום דבר רע לא יקרה מכך שנאכל ממתקים מדי פעם, במידה. אבל כשהאג’נדה בכל מקום היא מניעת השמנה ותזונה בריאה (אפילו אם הקשר בין שני הדברים האלה הוא לא בדיוק אחד לאחד) גם חברות המזון קופצות על העגלה ומנסות לשווק לנו מוצרים שהם ממתק (או חטיף) לכל דבר ועניין, כמזון בריא. רוב האנשים רואים את הכיתוב “בתוספת ויטמינים!” או “חטיף אפוי!” או “מופחת קלוריות!” על החבילה, ולא ממש טורחים לקרוא את האותיות הקטנות. ובנוגע להטעיות מהסוג הזה, אני מאד אדוקה. זה עולה לי על העצבים.

השבוע עיני צדה קופסת נוטלה. ברוב פאר והדר כתוב עליה “מחלב רזה”, ו”מיוצר עם 45 אגוזי לוז מובחרים לצנצנת” [הדגשה שלי]. הגדילו לעשות, ואפילו ציינו כי “ארוחת בוקר עם נוטלה היא דוגמא לארוחה טעימה ומאוזנת”. טעימה, כנראה. מאוזנת?

2011-08-25

Continue reading “נוטלה, חלק אינטגרלי מתזונה בריאה? לא ממש”

שתי הערות על המצב הכלכלי: בעלות צולבת ותמ"ל יוקרתי

כשיד שמאל יודעת טוב מאד מה יד ימין עושה

לפני שהתחיל גל המחאות ששוטף את ארצנו, קראתי כתבה על נושא שנדמה לי שנעלם מעיני רוב הציבור. אני יודעת שלמרות התעניינותי בנושאים כלכליים, לא הייתי מודעת לבעייה המסוימת הזו. “הבעלות הצולבת על נכסים ריאליים ופיננסיים בקבוצת שליטה אחת” נשמעת כמו משהו מאד ערטילאי, כאילו – מה זה משנה איזה נכסים הטייקונים האלה מחזיקים? עוד חברה, פחות חברה, הכל נשלט ממילא ע”י כמה משפחות. ובכן, מסתבר שזה חשוב מאד.

ראשית, הסבר קצר: נכס ריאלי הוא חברה שמייצרת ומוכרת משהו בעל ערך כגון מוצר או שירות (מזון, דירות, תקשורת וכו’). נכס פיננסי הוא חברה שמתעסקת בכסף ומתן אשראי (בנק, חברת השקעות, חברת ביטוח וכו’).

אז למה זו בעיה? בואו נניח שלקבוצת קבצובה יש סופר ובנק. בא אדון איש ורוצה לפתוח סופר חדש. כדי לפתוח סופר, הוא זקוק להלוואה, ולכן הוא פונה לבנק של קבוצת קבצובה. לקבוצת קבצובה אין אינטרס לתת לאדון איש הלוואה, שכן הוא מתחרה בסופר של הקבוצה. יתר על כן, כדי לקבל הלוואה, אדון איש צריך להגיש תוכנית עסקית שמפרטת את המהלכים המתוכננים שלו. כלומר, במקרה הטוב – הוא יקבל תנאי אשראי גרועים, ובמקרה הגרוע – התוכנית העסקית שלו תגיע לידי המתחרים והם יוכלו לחבל בה.
Continue reading “שתי הערות על המצב הכלכלי: בעלות צולבת ותמ"ל יוקרתי”

שינויים בהרגלי הצריחה

לפני כמה שבועות, סיפרתי במטבח בעבודה איך הבן שלי יודע שהוא מקבל ארטיק מהקיוסק יום כן – יום לא, ורק ארטיק אחד “יקר” בשבוע. כלומר, לכל היותר 3 ארטיקים בשבוע, 2 מהם בעלות 3 ש”ח ואחד בעלות של עד 8 ש”ח (זה קיוסק במכרז מהעירייה, והמחירים אצלו סבירים לחלוטין). שתי אמהות שישבו שם באותו הזמן, התפלאו מאד ושאלו אם אני יכולה לבוא לחנך את הילדים שלהן (בתחום הזה לפחות).

התפתחה שיחה, בערך כך (אלה לא ציטוטים מדויקים, נא לא לתפוס אותי במילה): הן סיפרו על כל ההוצאות, שכל פעם שיוצאים מהבית חייבים לקנות ארטיק או ממתק אחר, או אפילו ארוחה שלמה. אחת סיפרה שהבת שלה מאד אוהבת עגילים, ושבגלל שיש לה אוזניים רגישות, היא קונה לה עגילים מזהב, שזה יוצא לא מעט כסף בסך הכל. שאלתי אם הילדים מקבלים דמי כיס והתשובה הייתה (בגדול): אנחנו לא נותנות דמי כיס, כי ממילא אנחנו קונות כל מה שהם מבקשים, ולכן בסופו של דבר נשלם פעמיים.

אחרי שלמדנו בפעם הקודמת איך להתנהל בתוך תקציב כמבוגרים, אדבר הפעם על התנהלות כספית של ועם ילדים, ואיך לא לשלם פעמיים.

Just Say NO

נחזור לרגע לסיפור הפרטי שלי עם הארטיקים. אני יכולה להרשות לעצמי ארטיק כל יום. אפילו מהיקרים. אבל אני לא חושבת שזה ראוי (חוץ מזה שזה גם לא מי-יודע-מה בריא). כשהבן שלי בכה שהוא לא מקבל טילון, פשוט שיתפתי אותו בשיקולים שלי. הסברתי לו שזה ארטיק יקר, ושאי אפשר לקבל כזה בכל יום. כשהוא שאל למה, המשכתי והסברתי שאבא ואמא הולכים לעבודה כל יום ועובדים קשה כדי שיהיה לנו כסף לאוכל ולצעצועים וספרים, ושאם נבזבז על ארטיקים, אז לא יהיה לנו לדברים אחרים. הילד לא נכנס לטראומה ולא קרה לו שום דבר רע מהמפגש הקטן הזה עם המציאות. עכשיו, לא רק שהוא לא בוכה, הוא כבר אומר לי בעצמו מתי אכלנו ארטיק יקר ואיזה ארטיק הוא יכול לקבל היום.
נו, בסדר, אתם אומרים. אז לא קונים ארטיק בפארק. אבל מה קורה כשהולכים לקניון והילד חשוף לכל מיני גירויים? איך מתמודדים עם ה”אמא תקני לי”, ועם הצרחות או הברוגז (תלוי בגיל) כשלא קונים?

קודם כל, אל תלכו לקניון בתור בילוי. לקניון הולכים כשצריך לקנות משהו, לא “סתם” כדי להעביר את הזמן. הכל שם בנוי לפתות אותנו ואת הילדים לקנות דברים. למה שנעמיד את עצמנו בניסיון הזה? איזה מן מסר חינוכי זה? זה לא אומר שאי אפשר להנות כשקונים דברים (ומי שמכיר אותי יודע שאני מאד אוהבת לעשות קניות), אבל קניון לכשעצמו הוא לא בילוי. מיזוג ואוכל אפשר למצוא גם במקומות אחרים…
אז הלכנו לקניון כדי לקנות דברים שאנחנו צריכים. הכינו את הילדים מראש: ספרו להם בדיוק מה הולכים לקנות, באיזה חנויות, ומה הם יכולים לקבל אם הם רוצים (ארוחה ו/או מתנה ו/או ממתק, לפי החלטתכם). חשוב שתחליטו על גבול (לפי התקציב!) ותעמדו בו. אם הילד בוכה שהוא רוצה משהו, ואתם לא תכננתם את זה – אמרו לא. יבכה? שיבכה. יעשה פרצוף? שיעשה. דמיינו שאין לכם כסף בארנק (או בכרטיס האשראי), ושאתם פשוט לא יכולים לקנות. אם אתם תהיו נחושים ובטוחים בעצמכם, הם יראו שאין טעם בהתנהגות שלהם ויפסיקו. מהר מאד תגלו שמלכתחילה הם יפסיקו לבקש דברים מחוץ למסגרת שהגדרתם, ואז גם לא יהיו סצנות.
עברנו את החופש, והילד חוזר מבית הספר ואומר “לכל הילדים יש אייפון/אייפד/ג’ינס [הכנס שם מותג כאן], גם אני רוצה!”.
פה אתם צריכים לקבל החלטה האם אתם מוכנים להכנע לנורמות החברתיות וכמה. תראו, זה לא נעים לנו להודות, אבל יש לזה מחיר חברתי כשלא נראים כמו כולם או אם אין לך מה שיש לכולם. בעיני, מותר לוותר קצת בנקודה הזו. אבל, הדגש הוא על קצת ובמידה (וגם, אסור לספר לילד שזה מה שאתם עושים). אם אתם מתנגדים עקרונית לסלולריים, אל תכנעו. אם אייפד יקר מדי, אל תכנעו. אבל אולי ג’ינס של מותג במכירת סוף עונה – כן. אולי מתנה ליום הולדת של משהו יקר יחסית – כן. שוב, שתפו את הילדים בשיקולים שלכם. מניסיון אישי, אם לילד יש הסבר לעמוד איתו מול הלחץ החברתי – הוא ירגיש יותר טוב, והחברים יניחו לו יותר מהר (כן, ילדים מסוגלים גם לגלות אמפתיה לפעמים).
זה לא כל כך משנה איפה אתם שמים את הגבול, העיקר שיהיה גבול ושתעמדו בו. הילדים יבינו את זה, ויכבדו אתכם ואת ערך הכסף יותר.

Yes, we CAN!

עד עכשיו, דיברנו בעיקר על מה לא. עכשיו – מה כן? בשתי מילים: דמי כיס.
ילד שמקבל דמי כיס לומד להתנהל כלכלית. הוא לא יכול לקנות כל מה שהוא רוצה מיד, לפעמים אין לו מספיק והוא צריך לחסוך כמה שבועות כדי להגיע למה שהוא רוצה. לפעמים הוא הוציא את הכסף על שטויות, ואח”כ אין לו לדברים אחרים. הוא לומד שכסף לא גדל על עצים ושיש כמות מוגבלת ממנו. אותה אמא שקנתה לבת שלה עגילים “כי היא רוצה”, הייתה יכולה לתת לה דמי כיס של 20 ש”ח בשבוע, ולתת לה לחסוך מספר שבועות ולקנות בעצמה את העגילים. כך היא הייתה לומדת שכסף לא גדל על עצים, ובסוף – גם מעריכה ונהנית מהעגילים יותר.
זה לא אומר שהילד פתאום צריך לקנות את הכל לעצמו. ברור שכל הצרכים הבסיסיים שלו יהיו מכוסים ע”י ההורים. ברור שעדיין תקנו לו מתנות באירועים מיוחדים (ולא, טיול לקניון זה לא אירוע מיוחד). אבל כדי שהוא ילמד להבדיל בין רוצה לצריך, ויעריך את מה שהוא מקבל מכם, כדאי לתת לו להתמודד בעצמו בגיל כמה שיותר צעיר. אל תרגישו רגשות אשם. אם כבר – תהיו גאים. אלה כישורי חיים שאתם מעניקים להם ויאפשרו להם להצליח כשיתבגרו, ובסה”כ לחיות טוב יותר (במסגרת התקציב!).
ומה לגבי תשלום על ביצוע מטלות בבית? כאן, שוב, אתם צריכים להחליט מה מתאים לכם. יש מי שפוסל את זה לחלוטין, ויש מי שחושב שדווקא אפשר. דעתי היא שאפשר לשלם על מטלות חריגות: שטיפת רכב, צביעת קירות, ניקיון יסודי של המחסן, וכו’. אפשר לשלם על דברים שהייתם משלמים לאיש מקצוע לעשות (מישהו רוצה לבוא לנקות לי את המחסן?). על מטלות שגרתיות ויומיומית, לא ראוי לשלם. יתר על כן, חשוב מאד שהילדים יעזרו וירגישו שיש להם אחריות ושהם חלק מהבית. גם כאן, אני חושבת שזה עוזר להסביר לילדים (ואולי גם לחלק מהגברים) שההורים לא מטילים מטלות על הילדים, ובוודאי שאינן עונש, אלא הן פשוט קיימות, ומישהו צריך לעשות אותן. יש מטלות שצריכות להעשות כדי שהבית יהיה נקי ונעים וכדי שיהיו לנו בגדים וכלים נקיים לשימוש של כל בני המשפחה. לפעמים, ההבנה הזו עוזרת לילדים להתמודד עם הקושי ועם העצלנות. לא שאם הם לא מבינים הם לא צריכים לבצע, הם צריכים לבצע בכל מקרה. רק יכול להיות שהם יעשו את זה יותר בשמחה או אפילו עם חיוך, וזה יותר נעים לכולם.
וסתם קוריוז לסיום, באותה שיחה במטבח סיפרתי שבתקופת התיכון הייתי מקבלת כסף לנסיעות ו-50 ש”ח בשבוע דמי כיס לאוכל בשעות בית הספר (למדתי עד כמעט 17:00 בכל יום) ולהוצאות על דברים שרציתי. הן פשוט בהו בי במבט קצת אטום וקצת תוהה, עד שהבנתי שהן לא מבינות מה זה נסיעות, כי הילדים של היום לא נוסעים לשום מקום באוטובוס.

אלוהים, תן לי את הכסף לקנות מה שאני צריך, להנות ממה שאני רוצה, ואת התבונה להבחין ביניהם

בהמשך לחפירה הקודמת, אני מוסיפה לקבל השראה מכל המחאות המתרחשות בזמן האחרון, וגם הפעם – בזווית קצת שונה מהרגיל. קראנו על מצוקת מעמד הביניים, אך משום מה בגופי החדשות מתעקשים להביא סיפורים של אנשים שאינם מסכנים כלל וכלל, ופשוט אינם מתנהלים במסגרת התקציב שלהם. שמענו על א’ הדלפון שמרויח 25 אלף ₪ נטו, ועדיין לא מצליח לגמור את החודש ללא מינוס. התוודענו לזוג המסכן הזה שגר ב”פריפריה” הרחוקה מודיעין. אני מבינה את מצוקתם, ובכל זאת – הבעיה שלהם אינה בעיה של הכנסות או יוקר מחיה בלתי אפשרי, אלא בעיה בניהול ההוצאות.
אני מסכימה שיקר מדי בישראל. אני מסכימה שהיחס בין יוקר המחיה למשכורות הוא לא סביר. אני גם חושבת שאין לכך פתרונות קסם, ושגם לא ניתן לכרוך יחדיו את בעיות הריכוזיות, חוסר התחרות, בעלות צולבת ועוד מרעין בישין ביחד עם בעיות הנדל”ן ולחשוב שאם נלך לגור באוהל בזמן החופשה מהאוניברסיטה זה משהו ישתנה מחר. פתרון של בעיות מהסוג הזה לוקח זמן. 
הנושא של הפוסט הזה הוא לא האם יקר בישראל או לא, או האם המחאה מוצדקת או לא, אלא איך ייתכן שבהנתן תנאים כלכליים מסוימים, אנשים מרשים לעצמם לחיות ברמת חיים מעבר ליכולתם.
בואו ננתח לרגע את המקרה של א’ שהזכרתי לעיל. העיפו מבט בטבלת ההוצאות שלו. לבחור יש 4 ילדים, ואני שמחה בשבילו. אני אוהבת ילדים. לכן, נניח שההוצאות על גנים וצהרונים הן קשיחות. נניח גם שההוצאות על מזון קשיחות ואי אפשר להוריד בהן (לי זה נראה קצת מוגזם, אבל לי יש רק 2 ילדים קטנים ולכן אני לא יכולה באמת לדעת). גם עלות החשמל נראית לי לא הגיונית (בהתחלה חשבתי שזו עלות לחודשיים, וזה היה נראה לי סביר, אבל לא – זו עלות לחודש), אבל שוב – אני לא באמת יודעת.

עכשיו בואו נתבונן בעלות שכ”ד: 7000 ₪ בחודש, במקום מגורים המרוחק 35 ק”מ מת”א, זו כנראה וילה או לפחות חצי מדו. יכול להיות שאני טועה, אבל מבט בעלות הארנונה גורם לי לחשוב שקלעתי בדיוק. שוב שימו לב, שזו עלות של 1100 ₪ ארנונה לחודש (!). אני גרה בנתניה, וניתן למצוא כאן דירות 5 חדרים מהממות, 130 מ”ר ומעלה, בפחות מ6000 ₪ לחודש, במרחק (שימו לב) 35 ק”מ מת”א. ותנו לי לספר לכם, שגם הארנונה תהיה חצי ממה שהאדון משלם היום. הנה, חסכתי 2,100 1550 ₪ [עדכון: שכחתי שארנונה זה לחודשיים] בחודש בקלות, הוצאתי את האיש מהמינוס, ואפילו לא צריך לבטל את הכבלים.  


יבוא א’ ויגיד: אני לא רוצה לגור בנתניה. אני לא רוצה לעבור לדירה ושיהיו לי שני ילדים בכל חדר + סוויטת הורים + חדר משפחה. אני רוצה “לחיות טוב”. אז לזה אני עונה (בפראפרזה על האלכוהוליסטים האנונימיים): אלוהים, תן לי את הכסף לקנות מה שאני צריך, להנות ממה שאני רוצה, ואת התבונה להבחין ביניהם. אם אתה לא יכול להרשות לעצמך רמת חיים מסוימת, אתה צריך או להוריד את רמת ההוצאות, או להעלות את רמת ההכנסות. לא צריך את אלון גל או את ארגון פעמונים המצוין שיגיד לך את זה, זה אמור להיות הגיון פשוט.


לצערי, אנחנו (בישראל בפרט, ואני חושבת שבכלל בעולם המערבי) מתנהלים במחשבה שכל דבר שאנחנו רוצים אנחנו גם צריכים. וכאן מתחילות הצרות. יש לנו צרכים, ויש לנו רצונות, יש ביניהם לפעמים חפיפה, אך היא לא מוחלטת. תרשים א’ מראה את המצב הנוח בו יש לנו מספיק הכנסות כדי לכסות על כל הצרכים ואפילו על חלק מהרצונות. מה שמעל לקו – אי אפשר לקנות. פשוט כי אין כסף! 
אם אתרע מזלנו, ואין לנו מספיק לכסות על הכל, אנחנו צריכים לשנות את התמהיל של הרצונות כך שנוכל לכסות את כל הצרכים, ואת הרצונות – כמה שאפשר. לדוגמא, אנחנו צריכים קורת גג. אנחנו רוצים לגור בת”א (או וילה בארסוף או לקנות במקום לשכור, או כל אחד לפי טעמו). אנחנו יכולים לבחור איזה חלק מהרצון שלנו אנחנו מממשים בהתאם לתקציב שברשותנו. תרשים ב’ מראה את המצב הנפוץ, שבו אנחנו מתבלבלים בין הצרכים לרצונות, וחיים מחוץ לתקציב שלנו, כך שאנחנו מסיימים את החודש במינוס, למרות שהיינו יכולים להסתדר אם היינו מתנהלים בצורה נכונה.
יש גם אנשים שבאמת לא מרוויחים מספיק כדי לכסות את הצרכים הבסיסיים שלהם. בדרך כלל אלה לא האנשים ממעמד הביניים, ובדרך כלל הם גם לא גרים במרכז הארץ. כדי לפתור את הבעיה שלהם, יש רק אפשרות אחת: להגדיל את מקורות ההכנסה. שזה כמובן הרבה יותר קשה מלצמצם הוצאות שאינן הכרחיות.
תתחילו לחשוב הפוך ממה שהתרגלתם: לא להתייחס להכנסה שלכם כנקודת הייחוס להוצאות, אלא להתחיל מרשימה של צרכים והוצאות קשיחות. נשאר לכם עודף ביחס להכנסה? אפשר להוסיף גם קצת מותרות, אך להגדיר לכך מסגרת. השאר – הולך לחיסכון. חיסכון חשוב יותר מהוצאה מזדמנת, אני לא חושבת שצריך אפילו להסביר למה. אם לא התכנסתם להוצאות במסגרת התקציב – עברו מחדש על ההוצאות, ובדקו איפה אתם יכולים לקצץ. יש מאיפה. בוודאות. אם תפעלו כך, ותישארו במסגרת התקציב שקבעתם, כאשר תתקדמו ותתבגרו, והמשכורת שלכם תעלה, העודף יוכל ללכת לחיסכון או אפילו לקצת פינוקים, ולא לכיסוי המינוס במקרה הטוב, והגדלתו במקרה הרע.
לפני שאתם מחליטים על קניה (קטנה או גדולה), שאלו את עצמכם: האם אני באמת צריך את זה? האם אני צריך את זה עכשיו? האם אני צריך דווקא את זה, או שאפשר להסתפק בתחליף זול יותר? כשתתרגלו לחשוב כך, יהיה לכם יותר קל להשאר במסגרת התקציב, כי פחות תתפתו לקניות מיותרות, ותקנו דברים רק כשאתם בטוחים לגמרי שאתם צריכים אותם.
שאלות? הבהרות? טענות? השאירו לי הערה כאן, בפייסבוק או בפרטי, ואשמח לעזור אם אוכל.
למען הסר ספק: אין לי הכשרה פיננסית, רק היסטוריה של התנהלות סבירה והחלטות פיננסיות במסגרת התקציב שלי. אני מקפידה לחסוך בכל חודש כמה שאפשר (למעט כאשר הייתי בחופשת לידה ללא תשלום, ואז נעזרנו במה שחסכנו לפני כן).

בהצלחה!
בפעם הבאה, איך מחנכים ילדים להתנהלות פיננסית ולצרכנות נבונה…

[עדכון: חלק ב’ התפרסם, ואפשר לקרוא על חינוך ילדים להתנהלות פיננסית וצרכנות נבונה כאן]

קורבן של הפוסט פמיניזם הישראלי הזה

חברה טובה שלי אמרה לי פעם – כשאת רווקה, שואלים מתי חתונה. אחרי שהתחתנת, שואלים מתי ילד. אחרי הילד הראשון, לוחצים מתי השני. הזמן היחיד שיש לך שקט הוא כשאת בהריון. אין כרגע שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לשפר את המצב, רק לחכות. אפשר להוסיף ולומר, כשסיימת צבא, שואלים מתי תואר. כשסיימת תואר, שואלים מתי תואר שני. התחלת לעבוד, שואלים מתי תהיי מנהלת וכו’. 
מצד אחד, אנחנו חייבות לצאת לעבודה, אחרת אנחנו לא ממשות את עצמנו. אנחנו חייבות להיות רזות, מטופחות, שאפתניות ומרתקות. מצד שני, יש את האמהות. בחו”ל יש יותר לגיטימציה לבחירה לא להביא ילדים בכלל אם אינך רוצה בכך, אך בישראל – אם אין לך לפחות 2 ילדים, את ממש כישלון כאישה. אחרי שהבאנו אותם, אומרים לנו שהם צריכים להיות מרכז העולם שלנו. מכרו לנו שכשאנחנו יוצאות לעבודה אנחנו נוטשות ומזניחות את הילדים. מכרו לנו שאם אנחנו מממשות את עצמנו מחוץ לבית, אז זה על חשבונם. עם מערכת ציפיות פוסט-פמיניסטית כזו, עם הלחצים הייחודים לישראל (בנוגע למשפחה), פלא שאנחנו עסוקות כל היום בהתנצלויות ורגשות אשמה?
לאחרונה עלו לכותרות מחאות רבות מספור, עם חלקן אני מזדהה יותר, עם חלקן פחות. חלקן רלוונטיות יותר לגבי וחלקן פחות. בתור אם בכלל וכאם עובדת בפרט, מחאת העגלות היא גם רלוונטית לגבי וגם מעוררת הזדהות. כהרגלי, אני לא מסכימה עם כל הטענות, אבל כשזה מגיע לחוק חינוך חינם ולסבסוד מעונות יום, אני לגמרי בעד.
תמיד כשמדברים על עלות המעונות, או מתלוננים על החופש הארוך והצורך למצוא מסגרות ותעסוקה יקרות עד מאד לילדים, קופצים מיד הקולות: “בשביל מה הבאתם ילדים אם אתם לא יכולים לבלות איתם?”, “אתם מתייחסים לילדים כעול שצריך למצוא לו פתרון” וכו’. 

די. אל תאמינו להם. ילדים הם לא עול שצריך למצוא לו פתרון. אף משפחה שאני מכירה לא מתייחסת כך לילדים. פרנסה, מימוש עצמי, אלה הדברים שמוצאים להם פתרון. בעיני, הילדים הם ראשונים בסדר העדיפויות, אבל הם לא צריכים להיות הדבר היחיד בעולמי. אני לא צריכה, ולא נכון שאבטל את כל מי שהייתי לפני וארצה להיות בעתיד בגלל שעכשיו אני גם אמא. אני רוצה גם וגם וגם וגם. ואין סיבה שלא אקבל את זה. נכון, צריך להתאמץ (רצים הרבה ממקום למקום כדי להיות בזמן לאסוף את הילדים). נכון, צריך להיות יצירתיים (שעות עבודה גמישות). נכון, צריך גם לוותר (אחוז משרה נמוך, ומה – אתם חושבים שכיף לי ללכת להתעמלות דווקא ב2130 בערב או לקום ב5 בבוקר?). וגם – צריך הרבה תמיכה ושותפות מבן הזוג. אבל זה שווה את זה.
ועכשיו לעניין רגשות האשם שיש לנו על כך שאנחנו משאירות את הילדים בידיים של אנשים אחרים. ואני אומרת, האם יש הורים שמשאירים את הילדים ביודעין במסגרת מזניחה? או שאם חלילה הם מגלים שהילד לא מסתדר במסגרת, לא יעבירו אותו למסגרת אחרת? אני יודעת שהילדים שלי פורחים במסגרות שבהם שמתי אותם. אני רואה איך הם הולכים לשם בחיוך וחוזרים מרוצים, ואפילו הספיקו ללמוד משהו בינתיים. טוב להם שם, כמו שהיה להם טוב אם הם היו נשארים עם אמא. בינתיים, הם מרויחים היכרות עם ילדים אחרים, עם מטפלים אחרים ולימוד של נושאים שכנראה אני לא הייתי יודעת להעביר להם בעצמי. 
אז נכון, אני “קורבן” של הפוסט פמיניזם הישראלי. כולנו קורבן של הדרך שבה התחנכנו: הדתיים “מסכנים” כי “אסור להם” כל מיני דברים, החילונים “מסכנים” בגלל ה”עגלה הריקה” שלהם. לנשים קשה בגלל שהן צריכות גם להצטיין גם בעולם העבודה וגם כאמהות. זה “לא פייר”. אבל מעבר להיותנו תוצר של חינוך וציפיות, אנחנו גם מקבלות החלטות. אני בחרתי להיות אם עובדת, ואני שלמה עם הדרך שלי. זהו, השתחררתי מרגשות האשמה (האלה לפחות). אני “קורבן” של הפוסט פמיניזם, ואני גאה בכך.
חשוב לי להדגיש, אני לא מעודדת עבודת אמהות או אי עבודת אמהות. אם אין לך דאגות פרנסה ואת מרגישה שאת רוצה להשאר בבית, השארי! אין לך דאגות פרנסה ובכל זאת ברצונך לעבוד בחוץ? צאי! יש לך דאגות פרנסה ואת יוצאת לעבודה מכורח? צאי, וזכרי: הילדים שלך לא סובלים. טוב להם במסגרות שלהם, ואת מספקת להם את הדרוש להם. וזה העיקר.
ופה הנקודה הכי חשובה בעיני: זכות הבחירה. החוק החדש, אם אכן ייכנס לתוקף ולא יידחה בחוק ההסדרים, הוא בעיני לא חוק שמעודד עבודת אמהות, אלא חוק שמאפשר לאמהות את חופש הבחירה. כאשר עלות המעונות גבוהה ממה שהאישה מרויחה, היא לא יכולה לצאת לעבודה (למרות חוסר הצדק, הרי עלות הטיפול בילדים אמורה להיות עלות משפחתית). וכך, היא נשארת בבית בשנים קריטיות וארוכות, ואח”כ קשה לה להשתלב מחדש בשוק העבודה. מה שנלקח ממנה הוא למעשה זכות הבחירה במסלול חייה.
ויש לי עוד בקשה קטנה, כשאת בוחרת בדרך חיים, אל תשפטי את מי שבחרה בדרך חיים אחרת. כל אישה וכל משפחה מקבלת החלטות לפי מה שמתאים לה. השיפוטיות הזו לא הוגנת, לא נכונה, ומיותרת. חבל.
לצערי, הבעיה הזו מוצגת בעיקר כבעיה של נשים, ולכן כתבתי כאן על אמהות ובלשון נקבה, למרות שלמעשה זו בעיה משפחתית. מה שחסר במכלול הפתרון הוא תמיכה של מעסיקים. לא רק באמהות ואפילו לא רק במשפחה, אלא בכלל באיזון בין החיים לבין העבודה, לכולם. האם רווקים לא צריכים לצאת ולהתאוורר לפעמים, ורחמנא לצלן, גם לבלות? האם גברים לא צריכים לבלות זמן עם המשפחה שלהם? אם מסתכלים על זה כך, לאמהות יש אפילו יותר זכות בחירה מלאחרים, כי אצלן זה נתפס כלגיטימי ואפילו רצוי לעבוד פחות שעות. מתי בפעם האחרונה ראיתם גבר עובד בחלקיות משרה מבחירה? ומתי רווק (שהוא לא סטודנט)? 
כשהסטנדרט הוא עבודה מצאת החמה ועד צאת הנשמה, אף אחד לא יוצא נשכר. אנשים שעובדים שעות ארוכות נשחקים, והיעילות שלהם נפגעת. כך גם העבודה לא מרוויחה, וגם הרווחה האישית והמשפחה נפגעת אנושות. התמזל מזלי, ואני עובדת במקום עבודה שמאפשרת לי לעבוד 80% ובשעות גמישות. ובכך, הם הרוויחו את נאמנותי. אני מודה שאני משקיעה יותר ונותנת יותר (גם כשהייתי בהריון בחודש שביעי והיה צריך לעבוד עד 3 בלילה מהבית) בגלל שאני מרגישה מחויבות אמיתית למקום שנתן לי את ההזדמנות הזו לאזן בין העבודה לבית. 
אני מתכננת בעתיד (אך לא כרגע) לפתוח עסק משלי, אחת השאיפות שלי היא להיות עסק ידידותי לחיים אישיים בכלל ולמשפחה בפרט, ולאפשר משרות עם שעות גמישות ועם חופשות תואמות ילדים (עד כמה שניתן, אני לא חושבת שזה פרקטי להשבית את העסק למשך כל חודש אוגוסט). הלוואי וזה יתאפשר לי, ושיהיו יותר ויותר מעסיקים כאלה.
במהרה בימינו אמן.