ארכיון הקטגוריה: פמיניזם

צעד קטן לנסיכה, צעד קטן לאנושות כולה

[אזהרת ספויילרים ל-6 גיבורים, לשבור את הקרח, פלונטר ובת הים הקטנה, אם אכפת לכם מדברים כאלה. כמוכן, במהלך הפוסט אשתמש בשמות הסרטים המתורגמים למרות שהם, בלשון המעטה, לא כל כך מוצלחים.]

בחופשת החנוכה הלכנו לראות את הלהיט התורן של דיסני – 6 גיבורים. חביב מאד. אבל לא התכנסתי כאן כדי להמליץ על סרט, אלא כדי לדבר על הייצוג הנשי שמופיע בו.

יש לנו את הדודה שמתפרנסת מעסק עצמאי מצליח (לפחות כך נראה) מתחת לבית, דבר המאפשר לה להתפרנס תוך כדי שהיא מגדלת לבדה את שני אחייניה בתחושה אופיינית שאין לה מושג מה היא עושה (לא משהו ייחודי לדודות, אני חושבת שרוב ההורים יזדהו עם התחושה הזו לעתים קרובות). הדמות שלה מאד מצאה חן בעיני: אישה עצמאית שעוסקת במשהו שהיא אוהבת ומשלבת בין המחויבויות השונות שלה.

ויש לנו את שתי הסטודנטיות המצטיינות במדעים. אחת קשוחה (שחור ועור) ואחת עדינה (בלונדינית ורודה עם אקססוריז), אך שתיהן מבריקות. מתייחסים אליהן כשוות לכל דבר ועניין וזה מצוין. יתר על כן, כאשר הן מעצבות את הזהות שלהן כגיבורות על, הסגנון האישי והמומחיות שלהן באים לידי ביטוי בתלבושות ובכלי הנשק שלהן וזה גם משמח. גם הגברים מקבלים טיפול כזה, אבל בחלק הזה של הפוסט אני דווקא שמחה על הייצוג המגוון לדמויות נשיות שכולן מעניינות בדרכן הן.

הנה, תכירו:

עוד

אחי העבדים (או: הו הו הו!)

שעות עבודה

נדמה כאילו יש מכסה של דברים מטופשים שמנכ”לים של חברות הייטק צריכים להגיד, ומישהו חייב למלא אותה. אין לי הסבר אחר לכך שכל כמה חודשים אני נתקלת שוב באותה אמירה שחוקה, הפעם מפי מנכ”לית קודאק: “אצלנו נשים יכולות לצאת ב-16:00, לקחת את הילדים מהגן – ולהמשיך לעבוד בערב". הו, כמה מרגש. ממש איזון בית עבודה. ואני מצטטת את עצמי בתגובה: “זה כאילו הו הו הו תראו איזה מתקדמים אנחנו, מעבידים אתכם בפרך, אבל נותנים לכם הפסקה של 4 שעות בערב כדי שתוכלו לגדל את הדור הבא של העבדים עבורנו.”

בדר”כ הביקורת לאמירות האומללות האלה מגיעה מכיוון פמיניסטי, איפה האבות בתמונה?! למה הם לא חולקים בעול?! ולמרות שזו היתה הכותרת שנתתי בשיתוף שלי, למעשה התכוונתי למשהו אחר: לא למה האבות לא חולקים בעול עם הנשים שלהן, אלא למה לגברים אין את הפריבילגיה (כן, פריבילגיה!) לצאת מוקדם כדי להיות עם הילדים שלהם לפעמים. למה לרווקים אין את הפריבילגיה לצאת “מוקדם” סתם כך כי בא להם לעשות משהו אחר חוץ מלעבוד.

אז החלטתי לתת טיפ לכל החברות ה”ידידותיות למשפחה”, למה שלא תהיו ידידותיות לאנשים באופן כללי? והנה, כך זה היה יכול להראות:

“אנחנו בחברת הייטק גנרית משתדלים להתאים את שעות העבודה כך שיאפשרו לכל העובדים שלנו לאזן בין העבודה לחייהם הפרטיים. עם זאת, אנחנו חברה גלובלית וצריך להבין שלעתים צריך גם לנהל שיחות מעבר לשעות העבודה. ישנה הנחיה למזער ככל האפשר את העבודה בשעות הערב והמנהלים נדרשים לשים לב ולסייע במניעת עומס עבודה שגולש מעבר לגבולות שעות העבודה הסטנדרטיות מתוך הבנה שהדבר פוגע גם באדם העובד וגם ביעילות עבודתו.”

סתם, דוגמה.

ורוד זה השחור החדש

פוסט תגובה למאמר הפמיניסטיות בלחץ: טרנד הנסיכות הוורודות חוזר.

שלום, שמי רינה וגם אני פמיניסטית שמלבישה את הבת שלה בורוד , שמלות ונצנצים, ואני לא מודאגת שיקרה לה משהו רע מזה. בקרוב – קבוצה בפייסבוק.

מאמרים מהסוג הזה, השייכים לזן פמיניסטי פוסט מודרניסטי כזה או אחר, יוצאים מתוך שתי הנחות שנראות לכותבותים ברורות מאליהן: הראשונה, שגבולות מגדריים הם דבר שלילי ויש לטשטשם ככל האפשר, והשניה, שכל מה שנשי זה רע. מכאן מגיעים די מהר למסקנה המשונה שיש להתיר ואף לעודד התנהגויות נשיות אצל גברים וילדים, אך לאסור ולרסן התנהגויות נשיות אצל בנות ונשים.

אני סבורה ששתי ההנחות שגויות, וממילא הפאניקה סביב הורוד והנסיכות היא מיותרת ומוגזמת. מה גם שאף אחד בכתבה לא הראה שיש נזק כלשהוא במשחק נסיכות. מומחית אחת ״חוששת״ מהנזק שייגרם, בלי להזכיר מאיזה נזק בדיוק היא חוששת או על סמך מה היא מסיקה שייגרם נזק. אח״כ מביאים מספר מחקרים שהראו שאזכור הזהות המינית לנשים לפני שעסקו בפעילות ״גברית״ כמו מבחן במתמטיקה גרמו לירידה בתוצאות המבחן. רק שכחו לציין שהמחקרים המצוטטים בהקשר זה נערכו בין השנים 1999 ו-2008, על נערות ונשים בגיל תיכון ומעלה. אם טרנד הנסיכות התחיל בשנת 2000, הבנות שנולדו לתוך הטרנד הזה לא השתתפו במחקר ולכן מאד אתפלא אם טרנד הנסיכות גרם איכשהוא נזק לנשים שלא נחשפו אליו בגיל הילדות. סביר להניח שיש גורם מתווך אחר שקשור לציפיות החברה שמשפיע גם על ציוני המבחנים במתמטיקה וגם על הנטיה לאהוב ורוד ונסיכות.

עוד

איזון בית עבודה (סוג-של)

איזון

מסתבר שהבוקר התפרסם בדה-מרקר מאמר מאת שלמה גרדמן שכותרתו “הנשים מונעות את הקידום של עצמן”, שאליו הגיבה בחריפות טלי חרותי-סובר וכך התוודעתי אליו. נכון לשעה זו המאמר עדיין לא התפרסם בגרסא מקוונת, ולכן לא קראתי אותו ואיני יכולה לקשר אליו, ולכן אני מסתמכת רק על התגובה של גב’ חרותי-סובר, ואני מצטטת:

“.. אשת הייטק ישראלית תלד בממוצע שלושה ילדים (שוב , נתוני למ"ס) , ותעבוד כמו חמור כדי לתת להם את הטוב ביותר, וגם להגשים קצת את עצמה. במשך שנים תמצא את עצמה במירוץ מטורף, מג'נגלת בין הלקוחות בחו"ל לשעות העבודה לתוך הלילה, ליסורי המצפון על הילד שמרגיש מוזנח כי היא אף פעם לא לוקחת אותו מהגן. אשת הייטק הישראלית היא עבד לך ולשכמותך שלא נותנים לה שום הנחה – לא לה, ולא לבעלה איש הייטק, שחוזר הבית כל יום בשמונה בערב וממשיך לשיחות ועידה כאילו כך נוצרו סדרי עולם…

האם ניסית להבין פעם מה באמת גורם לנשים להחליט לעבוד, או לנשור , מההייטק? האם אתה מבין עכשיו שהסופרוומן מתה מעייפות כבר , וגברים כמוך לא מבינים בכלל מה באמת קורה סביבם?

אל תספר לי שנשים אשמות מר גרדמן. הן ממש לא אשמות שהן לא רוצות להכניס את עצמן לכלא שנקרא הייטק , שלא רואה אותן ממטר , כי הוא רואה רק את שורת הרווח , וגם יזרוק אותן לכלבים ברגע שהיא תרד מעט… “

עוד

שוויון או אפליה מתקנת – חלק 3: ייצוג הולם

כבר כמה חודשים שלא כתבתי כלום (בעיקר כי עבדתי על העיצוב החדש והמרהיב של הבלוג, ועל ההפרדה של תכני האנגלית והיצירה מתכני העברית והגרפים), והתכוונתי לחגוג את חזרתי עם פוסט אחר לגמרי. אבל, הדברים התגלגלו כך שכתבתי דווקא את הפוסט הזה.

בחירות בלשון נקבה

בחודש שעבר הלכנו לבחירות וחזרנו עם הכנסת הכי נשית שהייתה בישראל. שזה אמנם טוב, אבל לא מצויין. אנחנו עדיין רחוקים מאד מייצוג שווה לנשים ולגברים. אני מתעלמת כאן מהשאלה האם ייצוג שווה לנשים וגברים הוא הכרחי ורצוי בכל מסגרת (נדמה לי שאף אחד לא מתלונן על כך שאין ייצוג שווה לנשים בבתי הכלא…), ויוצאת מתוך הנחה שבגוף מייצג כגון הכנסת, טוב וראוי שנשים יהיו מיוצגות פחות או יותר ע"פ חלקן באוכלוסיה.

[במאמר מוסגר, טענתי בעבר שהצבעה לאישה רק משום שהיא אישה היא לא ראויה בעיני, אבל אם נוכל להגיע למצב שבו נשים מתמודדות בערך באותם מספרים שגברים מתמודדים, אזי השיקול הנשי יפסיק להיות המרכזי - כנראה שיהיו נשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ואוכל לבחור באישה כי היא מייצגת אותי ואת דעותי, ולא רק כי היא אישה.]

הגורמים לכך שאין ייצוג שווה בכנסת רבים ומגוונים – החל מרשימות שבאופן מוצהר אינן מאפשרות לנשים להתמודד (כגון ש"ס ואגודת ישראל), וכלה באפקט ה"אכלנו מאותו המסטינג" (וסליחה שאני שואלת, אבל מה זה לעזאזל מסטינג?). לדעתי האישית, הדבר נובע בעיקר ממיעוט יחסי של מתמודדות במפלגות שבהן יש בכלל מתמודדות (ופריימריז…). עובדה היא שמספרן של נשים בעשיריות הגבוהות ברשימות אינו פרופורציונלי (לחיוב) למספר המתמודדות ברשימות באופן כללי. מצד אחד – זה לא מפתיע שנשים רבות לא רוצות "להתלכלך" בפוליטיקה, כמו גם גברים רבים, אך מצד שני – באופן תיאורטי לפחות, תפקיד של ח"כ הוא אחד ה"נשיים" ביותר: מהותו הוא שירות לציבור, השעות גמישות, יש הרבה אינטראקציה עם אנשים וניהול של יחסי אנוש. אולי לנשים קל יותר לעשות זאת "קרוב לבית" ברמה העירונית (מרים פיירברג ויעל גרמן הן דוגמאות מצוינות לכך), ואולי יש משהו מרתיע במעבר לרמה הארצית – אני לא יודעת להגיד. בטח יש על זה איזה מחקר או שניים.

אתמול טל שניידר כתבה פוסט בבלוגה (המצויין) הפלוג, בעקבות שידור (שבמקרה גם אני האזנתי לו) בתוכנית "סדר יום" של קרן נויבך ברשת ב', שכותרתו "תנו גם ללבנת וחוטובלי להכשל". שם היא טוענת שהחשש מכשלונן של נשים הוא אחד הגורמים להדרת נשים מהקבינט, ושהזכות להכשל אינה שמורה רק לגברים. מצד אחד, אני מסכימה עם האמירה המוכרת שנדע שהגענו לשוויון כשנראה אישה בינונית בתפקידי ניהול. אכן, הציפייה שרק נשים מצוינות יגיעו לתפקידים רגישים, בזמן שגברים פחות ממצוינים עושים זאת באופן טבעי, היא לא הוגנת ולא שוויונית. מצד שני, אני תוהה אם זו באמת צריכה להיות השאיפה שלנו, האם לא עדיף שנשאף לכך שרק מצוינים, גברים או נשים, יגיעו לתפקידים בכירים?

עוד

שוויון או אפליה מתקנת – חלק 2: תקרת הזכוכית

במהלך השבוע-שבועיים האחרונים, דה מרקר מנסה במרץ לגייס נשים למשחק ההשקעות שלו. אני אישה משכילה וטכנולוגית, ואין לי שום רצון להשתתף במשחק הזה. אני די בטוחה שגם נשים אחרות לא מעוניינות בכך. עובדה שהם מנסים לגייס נשים, ולא ראיתי שום מאמץ לגייס גברים (כי מן הסתם, הם מגייסים את עצמם). התעצבנתי. גם במגזין דה מרקר של החודש, היו מספר מאמרים על נשים חזקות והגברים שמאחוריהן. הכל כנראה לקראת כנס נשים ועסקים הקרב ובא. וכל הנשים המצליחות – הן נשים שעובדות כמו גברים. נשים שהחליטו לעבוד 60, 80 ו100- שעות בשבוע כדי להגיע לאן שהן הגיעו. וכל הכבוד להן, באמת. ובכל זאת, גם כשראיתי אותן – התמלאתי בזעם.ואז ישבתי וחשבתי. למה בעצם אני כל כך כועסת? למה הנסיונות להציג נשים מצליחות או למשוך נשים למשחק השקעות כל כך מרגיזים אותי?

cieling

תקרת זכוכית, וזה. העיקר שתהיה תמונה.

ובכן. אני כועסת בגלל המילה “מצליחות”. אני כועסת כי הפמיניזם 2.0 אימץ לחלוטין את סטנדרט ההצלחה הגברי כסטנדרט ההצלחה היחיד. ואני מרגישה שעבדו עלי. אני לא מרגישה שהנשים האלה מהוות מודל לחיקוי עבורי. מבחינתי, הנשים האלה נכנעו לגמרי בחרו להענות לתכתיבים גבריים של מהי הצלחה. מבחינתי, כל מה שהפמיניזם הצליח לעשות הוא להוציא אותנו מהמטבח הכפוי, ולהכניס אותנו למשרד הכפוי. ובכך – הפמיניזם 2.0 פספס את העיקר. העיקר, לפחות בעיני, הוא הבחירה. כיום, אני מרגישה שלרוב הנשים עדיין אין בחירה אמיתית: או שאת שייכת לחברה מסורתית ואת חייבת להיות עקרת בית, או שאת שייכת לחברה מודרנית ואת חייבת לפתח קריירה.

רק שאף אחד לא שאל אותך מה את רוצה לעשות. במידה רבה, הפמיניזם 2.0 ממשיך להתייחס לנשים כאל ילדות שלא בגרו ולא יכולות לקבל החלטות בעצמן. הרי לא ייתכן שכל האפשרויות פתוחות בפנייך, ובכל זאת תבחרי לא לפתח קריירה, או חלילה ממש להשאר בבית ולטפל במשפחתך.[ולכן, השארתי את “נכנעו לגמרי” מחוק לצד ה”בחרו להענות”, כי למרות שהנשים האלה אינן מהוות מודל חיקוי עבורי, אני לא רוצה לחטוא באותו פטרנליזם. הן עשו את הבחירות שלהן, ואם אני לא מזדהה – זה אצלי, לא אצלן. אין לי זכות לשפוט אותן, והן לא צריכות להתנצל בפני, בדיוק כמו שאני לא צריכה להתנצל בפניהן.]

ועכשיו נרגעתי קצת, ואני כבר לא כועסת.בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא את החלקים הקודמים בסדרה:
שוויון או אפליה מתקנת – הקדמה: כשאת אומרת פמיניזם למה את מתכוונת?
שוויון או אפליה מתקנת – חלק 1: מוסד הנישואין
עוד

שוויון או אפליה מתקנת – חלק 1: מוסד הנישואין

אספר לכם סיפור סטריאוטיפי:

בזמן לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה, פגשה יעל את רגב, שהיה באותה עת בשנה א’ בפקולטה לרפואה. השניים התאהבו וכעבור זמן מה החליטו להתחתן. בשנים הראשונות רגב היה עסוק מאד בלימודיו, ומכיוון ששני בני הזוג רצו שרגב יצליח, יעל לקחה על עצמה את עול הפרנסה ועבדה במשרה מלאה. כעבור מספר שנים, במקביל לילדים המקסימים שהגיעו בינתיים, המשמרות של רגב התחילו להיות אינטנסיביות, כך שכבר לא הייתה אפשרות שהוא יוכל להיות בבית בשעות איסוף הילדים, ומנגד משכורתו עלתה מספיק שיעל לא הייתה חייבת לעבוד במשרה מלאה על מנת לפרנס את המשפחה. הזוג קיבל החלטה שיעל תפסיק לעבוד, ותיקח על עצמה את תחזוקת הבית והילדים, וכך רגב יהיה חופשי להתמקד כולו בהתקדמותו כרופא מומחה. עברו עוד כמה שנים מאושרות. רגב הפך למומחה מבוקש, ומרפאתו הפרטית פרחה. הילדים גדלו קצת, ויעל התרגלה לאורח חיים נינוח שבו היא מבלה בבתי קפה, עושה קניות להנאתה ודואגת לבית בעיקר ע”י חלוקת הוראות לעוזרת. הזמן החל להראות את אותותיו – יעל כבר לא הייתה בת 20 או 25, פניה החלו להראות קמטים והיא כבר לא הייתה חטובה כבעבר. רגב עבר את משבר גיל ה-40 שלו, והחליט להתגרש מאשתו ולעבור לדגם צעיר יותר. יעל הבינה כי היא לא תוכל לשמר את רמת החיים אליה התרגלה, ולכן החליטה לתבוע בנוסף למזונות ילדים, גם מזונות אישה, וגם חלק במוניטין שרגב צבר במהלך שנותיהם ביחד.

עכשיו, לפני שאתם מתעצבנים, אספר לכם עוד סיפור סטריאוטיפי:

יואב היה יזם צעיר ומצליח, וכבר היה אחרי אקזיט גדול. יום אחד, פגש את לירון, שחקנית מתחילה. השניים התאהבו וכעבור זמן מה החליטו להתחתן. מכיוון שלא היו להם דאגות פרנסה, לירון המשיכה בנסיונותיה לעבוד כשחקנית, אך כעבור מספר נסיונות כושלים, פשוט ויתרה על כל העניין. הילדים גדלו קצת, ולירון התרגלה לאורח חיים נינוח שבו היא מבלה בבתי קפה, עושה קניות להנאתה ודואגת לבית בעיקר ע”י חלוקת הוראות לעוזרת. הזמן החל להראות את אותותיו – לירון כבר לא הייתה בת 20 או 25, פניה החלו להראות קמטים והיא כבר לא הייתה חטובה כבעבר. יואב עבר את משבר גיל ה-40 שלו, והחליט להתגרש מאשתו ולעבור לדגם צעיר יותר. לירון הבינה כי היא לא תוכל לשמר את רמת החיים אליה התרגלה, ולכן החליטה לתבוע בנוסף למזונות ילדים, גם מזונות אישה, וגם חלק במוניטין שיואב צבר במהלך שנותיהם ביחד.

קחו דקה או שתיים למחשבה, מה נכון וצודק במצבים שתיארתי. ובזמן הזה, אם אתם חדשים כאן, אני ממליצה לקרוא קודם את ההקדמה לסדרה.

ישנם גברים שמזדעקים על שני הסיפורים במידה שווה, ולא מבינים מדוע יעל או לירון זכאיות בכלל למזונות אישה, ובוודאי שאינן זכאיות לחלק מהמוניטין של בני זוגן. המהדרין גם יתלוננו על כך שבמשך שנים הנשים חיו על חשבון הבעל, לא עבדו ולא תרמו כלכלית למשק הבית, וכשהנישואין נגמרו הן עוד מעזות לבקש עוד כסף! חוצפה ממש! אני חושבת שהם טועים, ומיד אסביר למה.
עוד

שוויון או אפליה מתקנת – הקדמה: כשאת אומרת פמיניזם למה את מתכוונת?

כשארבעת הצוערים הדתיים יצאו מטקס צבאי שכלל שירת נשים, אפילו הם לא יכלו לדמיין איזו מלחמה הם עומדים להצית. מאז, גובה הלהבות רק עולה והדרת הנשים עלתה לכל הכותרות. כל התקשורת והבלוגוספירה רוחשת וגועשת עקב כל גילוי של אוטובוס מופרד, משמרות צניעות ועוד מריעין בישין. איני תומכת בשום סוג של הדרת נשים, אבל כל השיח התאפיין (כמקובל) בהשתלחות חסרת רסן ב”דוסים האלה” מחד וב”פמיניסטיות” האלה מאידך. אודה על האמת, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתגובות כל כך חריפות נגד פמיניסטיות. פמיניזם תמיד היה נראה לי כעובדת חיים בסיסית, כנראה בגלל שגדלתי להורים אמריקניים בבית שבו האם הייתה המפרנסת העיקרית. כל כך נדהמתי מכך שאנשים שאני מחשיבה כאינטילגנטיים באופן כללי התבטאו בכזו חריפות כנגד פמיניזם, שהייתי חייבת להגיע לשורש העניין.הבהרה והסתייגות: זה אינו מחקר רציני או מייצג ואינו יכול להתפרש כיותר מאוסף של אנקדוטות, ובכל זאת אני חושבת שיש בו ערך (אחרת לא הייתי טורחת לכתוב פוסט).

מהו פמיניזם

ראשית, יש להבהיר מהו פמיניזם בעיני. ולדעתי – בעיני רוב הנשים שלא עברו בחוג ללימודי מגדר. פמיניזם הוא פשוט שוויון זכויות והזדמנויות לנשים ולגברים. שוויון אין פירושו זהות. ברור לכל בר דעתי שיש הבדלים מהותיים בין גברים לנשים, אך הפמיניזם אומר: לאישה ולגבר זכות בחירה מלאה במסלול חייו והוא או היא אינם כבולים לתפקיד מסורתי מסוים בגלל היותם גבר או אישה. כלומר, אם יש אישה שעסקה בבודי בילדינג ורוצה לעבוד בסבלות (כלומר, פיזית מסוגלת לבצע את העבודה), הרי שאסור למנוע זאת ממנה רק בגלל שהיא אישה. אם יש גבר שרוצה לעבוד כגנן בגן ילדים – שיבושם לו. מן הסתם, גברים עדיין אינם מסוגלים להרות וללדת, אך באופן תיאורטי צריך להיות שהגבר יוכל להשאר בבית במקום האישה בחופשת לידה, אם כך יבחרו כזוג (בתור תומכת בהנקה מלאה קצת קשה לי עם האופציה הזו באופן אישי, אבל לא צריכה להיות מניעה עקרונית שדבר כזה יקרה, ואני גם לא מאמינה שיקרה נזק לילד בעקבות היפוך תפקידים שכזה).

עוד

האנטי מהפכה הפמיניסטית

לפני כמה שנים, כשיצא הספר “אני לא יודעת איך היא עושה את זה”, קראתי ביקורת צינית שתהתה “באמת איך היא עושה את זה, עם מטפלת צמודה ובעל תומך”. בטעות חשבתי שמדובר בספר קליל והומוריסטי, וחשבתי שאפנה זמן מתישהו לקרוא אותו. ובכן, פיניתי זמן וקראתי. ולא, זה לא ספר קליל והומוריסטי, זה ספר מלחיץ וקצת מדכא. בקצרה, הספר מספר על אישה (קיית) שעובדת במשרה תובענית במיוחד בתחום ההשקעות, בזמן שהמטפלת מגדלת את ילדיה, בעלה מרגיש מוזנח והיא אכולת רגשות אשמה. זהירות, ספוילר: בסוף הספר, אחרי שבעלה עזב אותה, הוא חוזר אליה, והיא מתפטרת והופכת לעקרת בית בכפר. כשצצה הזדמנות למיזם חדש, היא נכנסת מיד לדפוסי הפעולה הקודמים שלה, כולל טוטאליות מוחלטת ורגשות האשמה שנלווים אליה (לפחות, זו הפרשנות שלי לאירועים המתוארים בפרק האחרון).מה שבלט לעיני במהלך הקריאה, היה בעיקר רגשות האשמה המייסרים של קיית. כל הזמן היא מתייסרת. כל הזמן היא מתחבטת. והיא לא עושה כלום! פשוט כלום! התחשק לי לקום ולנער אותה: או שתהיי שלמה עם הבחירות שלך, או שתשני את דרכך. בכל יום, את קמה ובוחרת מחדש מה לעשות היום. אם את רואה את זה כקונפליקט (וזה לגמרי סובייקטיבי), תחליטי מה יותר חשוב לך: להיות עם הילדים או לממש את עצמך דווקא בעבודה הזו. ההסחפות הזו אחרי בחירות שעשית מזמן, לפני שהיו לך ילדים, פשוט נראית לי ילדותית. וחבל.

דבר נוסף שצרם לי במיוחד, היה שבסוף כל פרק הייתה מן רשימת טודו (todo) עמוסה בכל מיני דברים שיש לה לעשות, כסמל לכך שהיא מלהטטת בין מיליון דברים בגלל שהיא אם עובדת. הייתי רוצה לחדש לה משהו: גם אמהות שלא עובדות (בחוץ) מלהטטות בין מיליון משימות ליום. כי על כל משימה של “ללכת לסופר לקנות עוגה ולהעביר אותה לתבנית כדי שזה ייראה כאילו אני אפיתי אותה” יש משימה מקבילה “לאפות עוגה”. ועל כל משימה של “להגיד לעוזרת שתנקה כך וכך” יש משימה של “לנקות כך וכך”. ואם להודות על האמת, רשימת משימות מסוג זה היא בעיקר סוג של אישיות, ומי שיש לה אישיות מהסוג הזה, תמצא במה להיות עסוקה כל היום, בין אם היא עובדת בחוץ ובין אם “רק” בבית (כן, גם אני כזאת. הימים החופשיים שלי הם הימים הכי עמוסים בשבוע).

עוד

קורבן של הפוסט פמיניזם הישראלי הזה

חברה טובה שלי אמרה לי פעם – כשאת רווקה, שואלים מתי חתונה. אחרי שהתחתנת, שואלים מתי ילד. אחרי הילד הראשון, לוחצים מתי השני. הזמן היחיד שיש לך שקט הוא כשאת בהריון. אין כרגע שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לשפר את המצב, רק לחכות. אפשר להוסיף ולומר, כשסיימת צבא, שואלים מתי תואר. כשסיימת תואר, שואלים מתי תואר שני. התחלת לעבוד, שואלים מתי תהיי מנהלת וכו'. 
מצד אחד, אנחנו חייבות לצאת לעבודה, אחרת אנחנו לא ממשות את עצמנו. אנחנו חייבות להיות רזות, מטופחות, שאפתניות ומרתקות. מצד שני, יש את האמהות. בחו"ל יש יותר לגיטימציה לבחירה לא להביא ילדים בכלל אם אינך רוצה בכך, אך בישראל – אם אין לך לפחות 2 ילדים, את ממש כישלון כאישה. אחרי שהבאנו אותם, אומרים לנו שהם צריכים להיות מרכז העולם שלנו. מכרו לנו שכשאנחנו יוצאות לעבודה אנחנו נוטשות ומזניחות את הילדים. מכרו לנו שאם אנחנו מממשות את עצמנו מחוץ לבית, אז זה על חשבונם. עם מערכת ציפיות פוסט-פמיניסטית כזו, עם הלחצים הייחודים לישראל (בנוגע למשפחה), פלא שאנחנו עסוקות כל היום בהתנצלויות ורגשות אשמה?
לאחרונה עלו לכותרות מחאות רבות מספור, עם חלקן אני מזדהה יותר, עם חלקן פחות. חלקן רלוונטיות יותר לגבי וחלקן פחות. בתור אם בכלל וכאם עובדת בפרט, מחאת העגלות היא גם רלוונטית לגבי וגם מעוררת הזדהות. כהרגלי, אני לא מסכימה עם כל הטענות, אבל כשזה מגיע לחוק חינוך חינם ולסבסוד מעונות יום, אני לגמרי בעד.
תמיד כשמדברים על עלות המעונות, או מתלוננים על החופש הארוך והצורך למצוא מסגרות ותעסוקה יקרות עד מאד לילדים, קופצים מיד הקולות: "בשביל מה הבאתם ילדים אם אתם לא יכולים לבלות איתם?", "אתם מתייחסים לילדים כעול שצריך למצוא לו פתרון" וכו'. 

די. אל תאמינו להם. ילדים הם לא עול שצריך למצוא לו פתרון. אף משפחה שאני מכירה לא מתייחסת כך לילדים. פרנסה, מימוש עצמי, אלה הדברים שמוצאים להם פתרון. בעיני, הילדים הם ראשונים בסדר העדיפויות, אבל הם לא צריכים להיות הדבר היחיד בעולמי. אני לא צריכה, ולא נכון שאבטל את כל מי שהייתי לפני וארצה להיות בעתיד בגלל שעכשיו אני גם אמא. אני רוצה גם וגם וגם וגם. ואין סיבה שלא אקבל את זה. נכון, צריך להתאמץ (רצים הרבה ממקום למקום כדי להיות בזמן לאסוף את הילדים). נכון, צריך להיות יצירתיים (שעות עבודה גמישות). נכון, צריך גם לוותר (אחוז משרה נמוך, ומה – אתם חושבים שכיף לי ללכת להתעמלות דווקא ב2130 בערב או לקום ב5 בבוקר?). וגם – צריך הרבה תמיכה ושותפות מבן הזוג. אבל זה שווה את זה.
ועכשיו לעניין רגשות האשם שיש לנו על כך שאנחנו משאירות את הילדים בידיים של אנשים אחרים. ואני אומרת, האם יש הורים שמשאירים את הילדים ביודעין במסגרת מזניחה? או שאם חלילה הם מגלים שהילד לא מסתדר במסגרת, לא יעבירו אותו למסגרת אחרת? אני יודעת שהילדים שלי פורחים במסגרות שבהם שמתי אותם. אני רואה איך הם הולכים לשם בחיוך וחוזרים מרוצים, ואפילו הספיקו ללמוד משהו בינתיים. טוב להם שם, כמו שהיה להם טוב אם הם היו נשארים עם אמא. בינתיים, הם מרויחים היכרות עם ילדים אחרים, עם מטפלים אחרים ולימוד של נושאים שכנראה אני לא הייתי יודעת להעביר להם בעצמי. 
אז נכון, אני "קורבן" של הפוסט פמיניזם הישראלי. כולנו קורבן של הדרך שבה התחנכנו: הדתיים "מסכנים" כי "אסור להם" כל מיני דברים, החילונים "מסכנים" בגלל ה"עגלה הריקה" שלהם. לנשים קשה בגלל שהן צריכות גם להצטיין גם בעולם העבודה וגם כאמהות. זה "לא פייר". אבל מעבר להיותנו תוצר של חינוך וציפיות, אנחנו גם מקבלות החלטות. אני בחרתי להיות אם עובדת, ואני שלמה עם הדרך שלי. זהו, השתחררתי מרגשות האשמה (האלה לפחות). אני "קורבן" של הפוסט פמיניזם, ואני גאה בכך.
חשוב לי להדגיש, אני לא מעודדת עבודת אמהות או אי עבודת אמהות. אם אין לך דאגות פרנסה ואת מרגישה שאת רוצה להשאר בבית, השארי! אין לך דאגות פרנסה ובכל זאת ברצונך לעבוד בחוץ? צאי! יש לך דאגות פרנסה ואת יוצאת לעבודה מכורח? צאי, וזכרי: הילדים שלך לא סובלים. טוב להם במסגרות שלהם, ואת מספקת להם את הדרוש להם. וזה העיקר.
ופה הנקודה הכי חשובה בעיני: זכות הבחירה. החוק החדש, אם אכן ייכנס לתוקף ולא יידחה בחוק ההסדרים, הוא בעיני לא חוק שמעודד עבודת אמהות, אלא חוק שמאפשר לאמהות את חופש הבחירה. כאשר עלות המעונות גבוהה ממה שהאישה מרויחה, היא לא יכולה לצאת לעבודה (למרות חוסר הצדק, הרי עלות הטיפול בילדים אמורה להיות עלות משפחתית). וכך, היא נשארת בבית בשנים קריטיות וארוכות, ואח"כ קשה לה להשתלב מחדש בשוק העבודה. מה שנלקח ממנה הוא למעשה זכות הבחירה במסלול חייה.
ויש לי עוד בקשה קטנה, כשאת בוחרת בדרך חיים, אל תשפטי את מי שבחרה בדרך חיים אחרת. כל אישה וכל משפחה מקבלת החלטות לפי מה שמתאים לה. השיפוטיות הזו לא הוגנת, לא נכונה, ומיותרת. חבל.
לצערי, הבעיה הזו מוצגת בעיקר כבעיה של נשים, ולכן כתבתי כאן על אמהות ובלשון נקבה, למרות שלמעשה זו בעיה משפחתית. מה שחסר במכלול הפתרון הוא תמיכה של מעסיקים. לא רק באמהות ואפילו לא רק במשפחה, אלא בכלל באיזון בין החיים לבין העבודה, לכולם. האם רווקים לא צריכים לצאת ולהתאוורר לפעמים, ורחמנא לצלן, גם לבלות? האם גברים לא צריכים לבלות זמן עם המשפחה שלהם? אם מסתכלים על זה כך, לאמהות יש אפילו יותר זכות בחירה מלאחרים, כי אצלן זה נתפס כלגיטימי ואפילו רצוי לעבוד פחות שעות. מתי בפעם האחרונה ראיתם גבר עובד בחלקיות משרה מבחירה? ומתי רווק (שהוא לא סטודנט)? 
כשהסטנדרט הוא עבודה מצאת החמה ועד צאת הנשמה, אף אחד לא יוצא נשכר. אנשים שעובדים שעות ארוכות נשחקים, והיעילות שלהם נפגעת. כך גם העבודה לא מרוויחה, וגם הרווחה האישית והמשפחה נפגעת אנושות. התמזל מזלי, ואני עובדת במקום עבודה שמאפשרת לי לעבוד 80% ובשעות גמישות. ובכך, הם הרוויחו את נאמנותי. אני מודה שאני משקיעה יותר ונותנת יותר (גם כשהייתי בהריון בחודש שביעי והיה צריך לעבוד עד 3 בלילה מהבית) בגלל שאני מרגישה מחויבות אמיתית למקום שנתן לי את ההזדמנות הזו לאזן בין העבודה לבית. 
אני מתכננת בעתיד (אך לא כרגע) לפתוח עסק משלי, אחת השאיפות שלי היא להיות עסק ידידותי לחיים אישיים בכלל ולמשפחה בפרט, ולאפשר משרות עם שעות גמישות ועם חופשות תואמות ילדים (עד כמה שניתן, אני לא חושבת שזה פרקטי להשבית את העסק למשך כל חודש אוגוסט). הלוואי וזה יתאפשר לי, ושיהיו יותר ויותר מעסיקים כאלה.
במהרה בימינו אמן.