ארכיון הקטגוריה: חפירות

מחשבות רנדומליות בעקבות “טובה ורחבה” מאת יונתן בן-עמי

אז כך קרה, והחברבוק יונתן בן-עמי פרסם ספר. לספר קוראים “טובה ורחבה” וניתן לקרוא אותו כאן.

לא מזמן הגעתי למסקנה שאין לי טעם ספרותי. אני כמו “חובב האמנות” שלא מבין בזה כלום אבל “יודע מה הוא אוהב”. ומה שהוא אוהב זה בדר”כ הדפס על קטיפה של כלבים משחקים פוקר. אני אוהבת ככה, שיש – עלילה. וגם – אם אפשר – דמויות. ושיקרה להן משהו ושאני אחבב את הדמויות ואזדהה עם מה שקרה להן. ואולי בגלל זה אני לא מצליחה לקרוא את מלכוד 22 כבר מעל ל-15 שנים. אז אני, אין לי הרבה מה להגיד על הספר המקסים הזה. אותי הוא שימח. תקראו בעצמכם ותשפטו.

ובינתיים:

זה לא פיקוס

IMG_6609

ופתאום נזכרתי ש

ומצטערת שאין לזה גרסה עם קליפ נורמלי

ואתה קראת לי שמנה?! #שבטוחהיהכבר

חוויות מהדיאקטיבייט

זה מספר שבועות שחשבון הפייסבוק שלי לא פעיל. הרגשתי מעין לאות כזו מהפיד, תחושה שאני צריכה לפנות אנרגיות לדברים יותר חשובים. ובאמת – מאז הדיאקטיבייט אני מרגישה שאני מצליחה להתמקד במטרות ארוכות הטווח שלי ולפנות את הזמן הראוי למריחת לק באופן קבוע (זו אינה מטרה ארוכת טווח, אבל עדיין מטרה חשובה בפני עצמה). ובאמת שבחרתי בזמן מצוין להתנתק, מלחמה וזה. אני לא מתארת לעצמי כמה עצבים הייתי מבזבזת על סטטוסים ומאמרים בנושא, אפילו אם הייתי מצליחה לא להגיב. עכשיו, אני פשוט לא רואה את שלל הדעות המעצבנות שלכם ונשאר לי לבזבז אנרגיות רק על איתור המרחב המוגן הקרוב.

(אני מודה שיש בזה גם חסרון עקרוני, כשאתה מתבשל רק בתוך המחשבות של עצמך ולא מקבל פידבק ו/או נחשף לדעות שמאתגרות את שלך, אבל כרגע זה מתאים לי)

ובכל זאת, נותר בי געגוע לניסוח מחשבותיי חסרות החשיבות בצורה משעשעת, ולמרות שהמדיום ממש לא מתאים, אני רוצה לשתף בכמה סטטוסים שלא נכתבו:

לשחק קנדי קראש בדיאקטיבייט זה כמו להיות השורדת היחידה של מתקפת זומבים בעיר רפאים. מתקדמת מתחנה לתחנה עם ריבוע ללא פנים ומסתדרת לבד עם מה שיש (בלי בוסטר יומי!).

לפני כמה ימים: הולכת לגן עם הבת שלי, רוקדות קצת בדרך.
היא: אמא, הנה כלב!
אני: את חושבת שהוא ירצה לרקוד איתנו?
היא: לאאאא, כלבים לא יכולים לרקוד!
אני: יש לי אינטרנט מלא סרטונים שיוכיחו את ההיפך.

שכחתי את הסלולרי בבית! @סיפורי אימה קצרצרים

בן 6.5 אחרי שדנו בכל הדגלים והשפות של המשתתפות במונדיאל: איזו שפה מדברים בטבריה?

באדיבות האפליקציה של טוויטר, אני מקבלת מדי פעם התראות על ציוצים שפוברטו ע”י רבים מהאנשים שאני עוקבת אחריהם, ואני, בעוונותי, לא מצליחה להתאפק ונכנסת לראות מה כזה מרגש. כמעט בכל פעם אני מתעצבנת מחדש, כי בכל זאת טוויטר זה מעוז השמאל פה בארץ. אם מישהו יודע איך לכבות את הפיצ’ר המרגיז הזה, תבוא עליו הברכה. בכל אופן:

יש לי מעט מאד סבלנות לאנשים שמשייכים את עצמם למיעוט איכותי ונדיר, כי הם כאלה מעולים בזמן שכל שאר האנשים הם אספסוף טיפש ואלים. אני רק רוצה להזכיר לכם שרוב האנשים מדרגים את עצמם כנהגים טובים מהממוצע.

Quoth the raven: חשבתי על זה קודם.

כמו כן: ב-26 ליוני וגם ב-3 וב-10 ביולי היה יום חמישי. וגם היום יום חמישי. אז למרות המלחמה, סופ”ש.

וגם: אני מאמינה שמתישהו ארצה לחזור לפייסבוק, ובתקווה עם כמה הישגים באמתחתי. בינתיים, אני נהנית מהשקט.

פשוט לסתום את הפה

טוב, די טחנו את הנושא הזה בזמן האחרון, אבל אני חייבת לשתף בשתי מאיות הדולר שלי. למען קוראים שיבואו בעתיד – אני אפרט:

בקמפיין הקיץ של H&M הם שילבו דוגמנית “פלאס-סייז”, בלי רעשים וצלצולים מיותרים, פשוט כחלק אינטגרלי מהקטלוג. בעקבות הפרסום הם קיבלו כמות עצומה של יחסי ציבור חיוביים על מהלך כל כך מהפכני, תגובות חיוביות על שילוב של נשים ממוצעות (אני סולדת מהביטוי “נשים אמיתיות”, כאילו מי שרזה מאד היא לא אישה אמיתית), אך גם תגובות שליליות. החל מהאשמת H&M בעידוד השמנת יתר באוכלוסיה ועד האשמת ג’ני ראנק (הדוגמנית) בכיעור יתר (טוב, עניין של טעם).

אני חושבת שזה היה מהלך מבריק.

אני לא מתומכי חוק הדוגמניות*, לדעתי זו פגיעה לא מידתית בחופש העיסוק. אלא שכשאני מסתכלת על פרסומת לבגדים עם דוגמנית רזה שלא דומה לי או למבנה גופי, לא אקנה שם. לעומת זאת, כשמציגים דוגמנית במשקל ממוצע והיא נראית טוב – זה מעודד אותי לקנות. וזו המטרה של פרסומת. לא?

כבר עשרות שנים נשים רזות מככבות בעולם האופנה והפרסום, אבל זה לא אומר שזו האסטרטגיה האופטימלית. עושים את זה כי “ככה כולם עושים”. ונשים קונות – כי אין משהו אחר. אף אחד לא באמת בודק האם דוגמניות בעלות מבנה גוף ממוצע מוכרות יותר או פחות. כנ”ל לגבי חנויות שמוכרות בגדים עד מידה 40 (או 42 גג). בכל פעם שאני עושה סיבוב רכישת בגדים וחוזרת בלי כלום – אתם הפסדתם כסף. האבסורד הוא שגם רשתות בינלאומיות שיש להן בגדים במידות גדולות יותר, לא מביאות אותם לארץ, ומפסידות קהל שלם של לקוחות. לא ברור לי למה.

עוד

דברים שעולים לי על העצבים (מרץ 2012)

במהלך החודש (או במקרה זה – חודשיים) מצטברים אצלי כל מיני נושאים שעולים לי על העצבים. כפי שכבר אמרתי בעבר, כמה טוב שיש לי בלוג שבו אני יכולה לשחרר עצבים בלי להוריד לאף אחד ספציפי את הראש.

שבתון ביום ראשון

את העבודה-בעיניים המסוימת הזו, אני מאד מחבבת, רק לא. אז מה בעצם הבעיה שלי עם יום חופש נוסף בשבוע?

shoppingא. אני חושבת שיום חופש נוסף בשבוע שנועד לקניות (כך בהצהרה!) הוא ירוד מוסרית. איזה מסר אנחנו מעבירים כשאנחנו אומרים “בוא נעבוד פחות (כלומר, נייצר פחות ערך) כדי ללכת לקניות (כלומר, לצרוך יותר)? ממש התעלות רוחנית! יום שלם שמוקדש לתרבות הצריכה הנעלה, כל שבוע! תאמינו לי, יוצא לי להיות בקניונים לפעמים באמצע היום, הם מלאים לחלוטין. ולא רק בתל אביב. מי האנשים האלה – לא ברור לי בדיוק, אבל אולי הם אנשים כמוני בחופשת לידה/משרה חלקית… אני לא יודעת, וזה לא משנה. לא נראה לי שאנחנו באמת צריכים להשקיע משאבים כדי לאפשר לאנשים לקנות עוד. הם מסתדרים לבד, ת’נק יו וורי מאץ’.

לא הולכים להוריד את מספר שעות העבודה בשבוע, אלא רק לסדר אותן אחרת, ולכן:

ב. הורים שיוצאים מוקדם כדי לקחת ילדים (כן, בדר”כ נשים) ייאלצו להמשיך לצאת באותה שעה מוקדמת, אבל בבת אחת אחוז המשרה שלהם יצנח. ואז, אני לא בטוחה איזה כסף הם הולכים להוציא על קניות ביום ראשון. פתרון אפשרי הוא להוסיף שעות גם למעונות, אבל אם זה לא היה מספיק קשה לילד להיות במסגרת-חוץ-ביתית עד שעה 16:00 או 17:00, עכשיו נאלץ להשאיר אותם שם עד 18:00 או 19:00? ולטובת איזו מטרה נעלה (תזכורת: שופינג)?

עוד

דברים שעולים לי על העצבים (ינואר 2012)

מדי פעם, מצטברים אצלי נושאים שעולים לי על העצבים. כמה טוב שיש לי בלוג שבו אני יכולה לשחרר קיטור בלי להתעצבן על אף אחד ספציפי.

למילים יש משמעות

אנשים, ואני ביניהם, אוהבים לדבר. אבל לא תמיד יש הרבה הגיון מאחורי מה שהם אומרים. וכשמנסים להצביע על כך שהאמירות שלהם לא ממש מבוססות במציאות, זה לא מתקבל יפה. לפעמים – זה אפילו גולש לפסים אישיים ואז זה ממש לא נעים. אבל הנה, יש לי פלטפורמה, ואני חייבת להצביע על כמה מילים שיש להן משמעות, ובכל זאת – אנשים מתעקשים להתעלם ממנה.

1. רופא הוא איש או אישה בעל תואר MD. לא כל מי שיש לו דוקטורט אמיתי או קנוי הוא רופא. גם מי שיש לו תואר “דוקטור” ממכללת רידמן ודומיהם אינו רופא. אם אתם מאמינים בכל ה”רפואה” האלטרנטיבית, שיבושם לכם. באמת. אני מאמינה גדולה בכוחה של אמונה לרפא. אבל אל תקראו לאנשים שמבצעים את הטיפולים רופאים. הם לא רופאים, לכל היותר הם מטפלים. לקרוא להם רופאים זו הטעיה מסוכנת.

avocado2. בריא ו/או משמין: בריא הוא פעילות או מזון שתורמים להארכת חיינו ולאיכותם (מבחינה פיזית). משמין הוא מזון שיש בו מספר גדול של קלוריות ביחס לנפח או משקל מסוים. ישנם מזונות בריאים רבים שהם מאד משמינים, כגון אבוקדו, אגוזים, טחינה, שמן זית וכו’. אם אתם חושבים ששמן זית הוא בריא ולכן שופכים כוס שמן על הסלט שלכם, יכול להיות שתהיו מאד בריאים, אבל בהחלט תרתי משמע. מי שמעוניין לשמור על המשקל חייב להתחשב בסך הקלוריות שהוא צורך, ולכן – אם יש מקורות מזון בריאים שהם גם עתירי קלוריות, הוא חייב לצמצם את צריכתם.

עוד

הבדיקה היחידה שתכסה אותך מכל הכיוונים

מודאג? בצדק!

מעכשיו, ישנים בשקט בלילה!

שירות חדש ובלעדי!

הכנס את פרטי כרטיס האשראי שלך, ואנחנו נבדוק עבורך אם הוא מאובטח.

שמאל, ימין ומה שביניהם, או: למה אני חופרת בעברית אבל תופרת באנגלית

הסיפור שלי מתחיל בכיתה ד’ בשיעור מלאכה, בזמן שבבית הספר ה"שוויוני" שלי הבנים למדו נגרות, הבנות למדו לסרוג ולתפור. סרגתי צעיף ותפרתי סינר, ושם זה נגמר. בהמשך, ניסיתי ללמוד לסרוג כיפה, אבל לא לימדו אותי בצורה מספיק מדויקת, וזה לא הלך בכלל. מאז פיתחתי סוג של פחד ממסרגה אחת.

[זו תופעה די רווחת – לסרוג כיפה זה דבר קל מאד, אבל משום מה תמיד ההוראות הן “להוסיף עיניים לפי הצורך” ואם הכיפה מתחילה להיות גלית “להוסיף פחות עיניים”, כשלמעשה יש חוקיות מאד ברורה לגבי כמה עיניים צריך להוסיף בכל סיבוב. ואז, מן הסתם, זה לא יוצא טוב, ואת חושבת שאת לא בסדר ו”את לא מסתדרת עם מסרגה אחת”.]

כעבור מספר שנים, פרצה לחיינו שפרה, בעונה הראשונה של האח הגדול בישראל, שבין שאר המשימות וההתרחשויות המרתקות, הפיגה את השיעמום ע”י סריגה על עצים. בעקבות כך, מגזיני הסטייל בישראל התמלאו בכתבות על סריגת רחוב, סריגת בובות וסריגה בכלל. גם אני נסחפתי בזרם, הוצאתי את המסרגות מהבוידעם המטאפורי ושיחזרתי את הכישורים הבסיסיים עי”י סריגת צעיף וכובע. אח”כ אזרתי עוז והחלטתי לסרוג בובה. בתמימותי, חיפשתי הוראות בעברית ולא הצלחתי להבין דבר: סריגה תמיד מתבצעת מימין לשמאל, אם כך מה היא עין ימין ומה היא עין שמאל? עשיתי ctrl+shift וחיפשתי באנגלית. ומצאתי.

IMG_2701
עוד

יישוב קהילתי? לא תודה!

אתמול התפרסם כי בתום 6 שנים (!) של דיונים משפטיים, זוג ערבים יוכל להתגורר ביישוב רקפת. לצערי, מאבקם הצודק נתפס בעיני רבים מהציבור כמאבק על אפליה גזענית. בכל תביעה כזו, מטפלים נקודתית באפליה אסורה על רקע דת, גזע, מצב משפחתי, מין או נטייה מינית. בכך, נעלם מעיני רבים חוסר הצדק הבסיסי בעצם הקיום של ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים. בועדות האלה, אין קריטריונים שקופים וברורים, אבל גם לו היו – מדובר למעשה בקבוצת אנשים, שיכולה להחליט על דעת עצמה מי זכאי לגור על אדמות מדינה. זכויות אדם בסיסיות או לא, אפליה על רקע שאינו חוקי (דת וכו’) או אפליה סתם כך, אדמות המדינה שייכות לכולנו, ואין לאף אדם או קבוצה את הזכות להחליט מי מאזרחי המדינה זכאי לרכוש אותן. כלומר, למעשה יש (ע”ע חוק ועדות הקבלה), רק שלפי כל הגיון מוסרי וצודק, לא אמור להיות.

מעבר לחוסר הצדק המהותי, לא הייתי ממליצה לאותו זוג לעבור להתגורר ברקפת. אפילו אם היישוב ייעתר לצו בית המשפט וימכור להם מגרש, הרי שהם יכולים למרר את חייהם באופן כזה שחייהם לא יהיו חיים. וזה דבר שאנשים המנסים להתקבל ליישוב קהילתי לא לוקחים בחשבון – כשנותנים לקבוצת אנשים הרבה כוח, אפילו אם יש להם שם חביב כגון “יישוב קהילתי”, זה יעלה להם לראש. כוח משחית. כשאתה בתוך הקבוצה, זה נעים ונחמד, אבל אם אתה מוצא את עצמך מחוץ לקבוצה, ולא משנה למה ואם אתה צודק או לא, זה הופך מהר מאד לגיהנום.

לפני שנים שמעתי סיפור על יישוב קהילתי שלא אנקוב בשמו, שבו היו מתנכלים לאחד מחברי היישוב. כעבור זמן מה, החליט אחד מהחברים האחרים להגן על אותו מסכן. בתגובה, החלו להתנכל גם אליו. כאשר הגיעו מים עד נפש, והוא החליט לעזוב את היישוב, ועדת הקבלה המשיכה להתנכל לו, ולא אישרה אף קונה פוטנציאלי לביתו. אינני יודעת כיצד הסיפור הסתיים בסופו של דבר (והיום אנחנו יותר מ-15 שנים אחרי), אבל בוודאי שהוא היה כרוך בהפסד כספי גדול ועוגמת נפש מרובה.

הסיפור הזה קיצוני מעט, אבל מכיוון שליישובים קהילתיים יש חופש מוחלט להחליט על אופי הקהילה, הם יכולים לבוא בדרישות שונות ומשונות כגון בדיקה גרפולוגית או הערכה פסיכולוגית (על חשבונך, כמובן). שמעתי גם על דרישה להשאיר את הדלתות לא נעולות ולאפשר למי שיירצה להכנס לביתך ולקחת מה שהוא צריך. אפילו “סתם” דרישה להשתתף ולתרום לכל הפעילויות השונות שהקהילה מארגנת יכולה להפוך לעול.

נכון, לא בכל היישובים הקהילתיים יש סיפור זוועה כאלו, ולא בכולם מציבים דרישות מעצבנות/מגוחכות/מגבילות כאלו. אבל יש להם את הכוח. הם יכולים, אם הם רוצים. לפעמים מספיק סכסוך שכנים קטן, כדי שהכוח של הקהילה יופעל נגדך. ואז, אתה עלול למצוא את עצמך ואת משפחתך מבודדים וחסרי כל. ורק בגלל זה – אני לא מוכנה לגור ביישוב קהילתי.

חוץ מזה, שבטח לא הייתי מתקבלת.

אין חדש תחת השמש, גם לא בשעון חורף

Weather Clipart Imagesבכל שנה בתקופה זו, עם פריחת החצבים וקפצוצי הנחליאלים, אני מוצפת בבקשות לחתום על עצומה לביטול שעון החורף. השנה הגדילו לעשות ומבקשים להאריך את שעון הקיץ עד דצמבר (!לא פחות!). האחרים, ממשיכים לשלוח את העצומה של שנה שעברה, שבה מוחים על העברת שעון החורף כבר ב-12 בספטמבר. רק חבל שהשנה מעבירים שעון דווקא ב-1 באוקטובר. ואז מתחילים עם הטיעונים והטענות למה שעון קיץ זה מ-ע-ו-ל-ה ושעון חורף הוא לא פחות מעינוי.

המתחשבים ברגשות הדתיים אומרים שממילא יום כיפור אורך 25 שעות, אז מה זה משנה אם הצום נגמר ב18:00 או ב19:00?

והם צודקים. חלקית. בערב הראשון, אין שום בעיה – זה לא משנה אם הצום נכנס בשעה 16:00 או 17:00, כי ממילא דחוסים מהסעודה המפסקת, ולא מספיקים להיות רעבים עד שהולכים לישון. אבל בערב השני – זה משנה מאד כמה זמן עבר מאז שקמת רעב בבוקר ועד שהצום נגמר. בסדר, “רק” 70% מהאוכלוסיה היהודית במדינה צמים ביום כיפור, ובט’ באב מסתדרים גם עם שעות ארוכות הרבה יותר, ניחא. נסתדר.

עוד

נוטלה, חלק אינטגרלי מתזונה בריאה? לא ממש

כשזה מגיע למה שנקרא מזון בריא, אני לא אדוקה במיוחד. אני דוגלת באכילה מודעת ובמתינות – לא יותר מדי משום דבר. בעיני, לאכול בריא זה חשוב, אבל שום דבר רע לא יקרה מכך שנאכל ממתקים מדי פעם, במידה. אבל כשהאג’נדה בכל מקום היא מניעת השמנה ותזונה בריאה (אפילו אם הקשר בין שני הדברים האלה הוא לא בדיוק אחד לאחד) גם חברות המזון קופצות על העגלה ומנסות לשווק לנו מוצרים שהם ממתק (או חטיף) לכל דבר ועניין, כמזון בריא. רוב האנשים רואים את הכיתוב “בתוספת ויטמינים!” או “חטיף אפוי!” או “מופחת קלוריות!” על החבילה, ולא ממש טורחים לקרוא את האותיות הקטנות. ובנוגע להטעיות מהסוג הזה, אני מאד אדוקה. זה עולה לי על העצבים.

השבוע עיני צדה קופסת נוטלה. ברוב פאר והדר כתוב עליה “מחלב רזה”, ו”מיוצר עם 45 אגוזי לוז מובחרים לצנצנת” [הדגשה שלי]. הגדילו לעשות, ואפילו ציינו כי "ארוחת בוקר עם נוטלה היא דוגמא לארוחה טעימה ומאוזנת”. טעימה, כנראה. מאוזנת?

2011-08-25

עוד