חוויות מהדיאקטיבייט

זה מספר שבועות שחשבון הפייסבוק שלי לא פעיל. הרגשתי מעין לאות כזו מהפיד, תחושה שאני צריכה לפנות אנרגיות לדברים יותר חשובים. ובאמת – מאז הדיאקטיבייט אני מרגישה שאני מצליחה להתמקד במטרות ארוכות הטווח שלי ולפנות את הזמן הראוי למריחת לק באופן קבוע (זו אינה מטרה ארוכת טווח, אבל עדיין מטרה חשובה בפני עצמה). ובאמת שבחרתי בזמן מצוין להתנתק, מלחמה וזה. אני לא מתארת לעצמי כמה עצבים הייתי מבזבזת על סטטוסים ומאמרים בנושא, אפילו אם הייתי מצליחה לא להגיב. עכשיו, אני פשוט לא רואה את שלל הדעות המעצבנות שלכם ונשאר לי לבזבז אנרגיות רק על איתור המרחב המוגן הקרוב.

(אני מודה שיש בזה גם חסרון עקרוני, כשאתה מתבשל רק בתוך המחשבות של עצמך ולא מקבל פידבק ו/או נחשף לדעות שמאתגרות את שלך, אבל כרגע זה מתאים לי)

ובכל זאת, נותר בי געגוע לניסוח מחשבותיי חסרות החשיבות בצורה משעשעת, ולמרות שהמדיום ממש לא מתאים, אני רוצה לשתף בכמה סטטוסים שלא נכתבו:

לשחק קנדי קראש בדיאקטיבייט זה כמו להיות השורדת היחידה של מתקפת זומבים בעיר רפאים. מתקדמת מתחנה לתחנה עם ריבוע ללא פנים ומסתדרת לבד עם מה שיש (בלי בוסטר יומי!).

לפני כמה ימים: הולכת לגן עם הבת שלי, רוקדות קצת בדרך.
היא: אמא, הנה כלב!
אני: את חושבת שהוא ירצה לרקוד איתנו?
היא: לאאאא, כלבים לא יכולים לרקוד!
אני: יש לי אינטרנט מלא סרטונים שיוכיחו את ההיפך.

שכחתי את הסלולרי בבית! @סיפורי אימה קצרצרים

בן 6.5 אחרי שדנו בכל הדגלים והשפות של המשתתפות במונדיאל: איזו שפה מדברים בטבריה?

באדיבות האפליקציה של טוויטר, אני מקבלת מדי פעם התראות על ציוצים שפוברטו ע”י רבים מהאנשים שאני עוקבת אחריהם, ואני, בעוונותי, לא מצליחה להתאפק ונכנסת לראות מה כזה מרגש. כמעט בכל פעם אני מתעצבנת מחדש, כי בכל זאת טוויטר זה מעוז השמאל פה בארץ. אם מישהו יודע איך לכבות את הפיצ’ר המרגיז הזה, תבוא עליו הברכה. בכל אופן:

יש לי מעט מאד סבלנות לאנשים שמשייכים את עצמם למיעוט איכותי ונדיר, כי הם כאלה מעולים בזמן שכל שאר האנשים הם אספסוף טיפש ואלים. אני רק רוצה להזכיר לכם שרוב האנשים מדרגים את עצמם כנהגים טובים מהממוצע.

Quoth the raven: חשבתי על זה קודם.

כמו כן: ב-26 ליוני וגם ב-3 וב-10 ביולי היה יום חמישי. וגם היום יום חמישי. אז למרות המלחמה, סופ”ש.

וגם: אני מאמינה שמתישהו ארצה לחזור לפייסבוק, ובתקווה עם כמה הישגים באמתחתי. בינתיים, אני נהנית מהשקט.

6 thoughts on “חוויות מהדיאקטיבייט”

  1. מבחינתי אני עוקבת אחרייך לפלטפורמה שתבחרי…
    לשים לק בצורה סדירה is underrated…
    לצערי גם הסרתו בצורה סדירה זו משימה שמבחינתי מצריכה משמעת…
    😉

    1. קודם כל ♥
      ולגבי הלק – ציפורניים מסודרות ונעימות זה מן משהו כזה שמשפיע כל כך על התחושה האישית, ואיכשהו זה תמיד נדחק לתחתית סדר העדיפויות, וחבל.

  2. את חסרה לי בנוף הפייסבוקי 🙂 אבל אחרי שהתקנתי אפליקציה ותוסף כרום שמספרים לי בדיוק כמה זמן אני מבזבזת במדיה הזו, אני שוקלת ברצינות צעד דומה.

    1. בשבילי אני חושבת שזה פחות ה*זמן* שאני מבזבזת שם (למרות שזה גם פקטור) ויותר ה*אנרגיות* שהולכות על זה. עכשיו שאני לא מבזבזת משאבי חשיבה על ניסוח סטטוסים ותגובות – יש לי כוחות להתעסק בדברים אחרים.

  3. הי, אחותי, גם את מהאספסוף?? 🙂 ובכן, גם אני השתבללתי, גם אצלי זה מתבטא בהספקים טובים ומתקדמים. אבל אין לי תוכנית פעולה למריחת לק באופן סדיר.. תעזרי לי?

    1. אני לא חושבת שאני אספסוף, אלא שלא הייתי מעלה על דעתי לכתוב על אנשים *אחרים* שהם אספסוף בעוד אני נשמה טהורה ועילאית. אם כי אני בהחלט מוצאת את עצמי במקומות שבהם אומרים לי “אבל לא כולם [כל הימנים] כמוך”, שזו בדיוק אותה חשיבה.

      תוכנית הפעולה שלי למריחת לק:
      1. מרחי בסיס, לק וטופ
      2. תשבי מול המחשב ותעברי על הפיד של הבלוגים המ-א-מ-מ-י-ם שאת עוקבת אחריהם בפידלי או בלוגלאבין
      3. קומי אחרי חצי שעה, כבר בטוח התייבש לך הלק
      4. התקלחי, ואחרי שהידיים קצת מתרככות מהמים החמים קלפי את שאריות הלק שנמרח מסביב לאצבעות (לא לנסות לעשות את זה עם מסיר לק, זה פשוט לא עובד בכלל ובסוף הורס את הלק).
      כעבור שלושה ימים אמרי לעצמך: הגיע הזמן לחדש את הלק.
      כעבור ארבעה ימים אמרי לעצמך: הגיע הזמן לחדש את הלק.
      חזרי על כך ביום החמישי, השישי והשביעי וכשהלק כבר מתקלף ברמה שזה ממש מזעזע וזוועתי, חזרי לשלב 1

      זו השגרה שלי נכון לעכשיו… 😉

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *