איך הפסקתי לפחד והשלמתי עם זה שאני אמא בינונית וסבירה

אמא טובה

[גילוי נאות: בהמשך הפוסט אמליץ על קורס הורות ואתר שמאד סייעו לי באופן אישי. לא קיבלתי כסף עבור פרסום הפוסט והכל נכתב על דעתי בלבד. כמו כן, ברוב הפוסט אתייחס לאמהות ולא לאבות, למרות שהכל תופס גם להם, פשוט למי יש כוח לכתוב הכל פעמיים.]

מכירים את הסיפור על האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת? בקצרה, מסופר על אפרוח שאמא שלו מענישה אותו אחרי שלא שמע לאזהרותיה, והוא הולך לחפש לו אמא יותר טובה. אצל הברווזה – הוא לא מצליח לשחות. אצל הדרור – הוא לא מצליח לעוף. אצל החתולה הוא לא מצליח לצוד והכלבה נובחת עליו. עד שהוא מגיע למסקנה שבעצם אמא שלו היא הכי טובה בשבילו, וחוזר אליה חפוי ראש.

אני רוצה להסתכל על הסיפור הזה דווקא מהזווית של האמהות ולא מהזוית של הילד. לכולנו יש תפיסה מסוימת של מה היא אמהות טובה ונכונה. תפיסה זו נובעת גם ממה שאנחנו חושבים לנכון וגם ממה שהסביבה משדרת לנו, אבל פעמים רבות אנחנו לא חושבים עליה בכלל – פשוט עושים דברים “כי ככה” ולא מאתגרים את התחושות שלנו. לפעמים אנחנו מתעקשים עם הילדים על כל מיני דברים ולא יודעים למה, ומצד שני – לפעמים אנחנו מוותרים ולא מבינים למה יש לנו תחושה לא טובה.

“פעם” (אולי לפני 100 שנים, אולי פחות, אולי יותר) חיינו חיים פחות אינדיווידואליים. מצד אחד, היה לנו מערך תמיכה משפחתי הרבה יותר נרחב (וזה עדיין כך בתרבויות מסוימות) ומצד שני, לא היתה תפיסה של זכויות הילד (או במידה רבה – מושג של “ילדוּת” בכלל). כך, היתה סמכות הורית טבעית, יחד עם הכוונה ותמיכה מהדורות הקודמים והמנוסים יותר.

חינוך בינוני וסביר

בימינו, כל אמא הפכה לתרנגולת שלא יודעת אם היא צריכה להיות ברווזה, דרורה או חתולה, במקום פשוט להיות תרנגולת ולעשות את מה שנכון לה ולילדיה. וכשאנחנו לא בטוחות בעצמנו – כל מה שטבעי ונכון וזורם (סליחה על הניו אייג’, זה רק לרגע) הולך לאיבוד. וכך, הורים מוצאים את עצמם בחששות גדולים בכל צעד ושעל ובכל החלטה שעליהם לקבל. קוראים כל דבר שיוצא באינטרנט ונאחזים בכל מדריכת שינה, קורס מעבר למזון מוצק, סדנת זחילה ושאר יועצים שצצים בכל מקום כדי למלא צורך אמיתי של הורים אובדי עצות. ואח”כ מתפלאים שהילדים לא ממש עושים את מה שאנחנו רוצים – אנחנו בעצמנו לא יודעים מה אנחנו רוצים ופוחדים לעמוד על שלנו כי מי יודע איזה נזק נגרום לנפשם הרכה של ילדינו.

אבל! יש תקווה. דבר ראשון, כדאי לאמץ נקודת מבט חיובית ולהסתכל על הדברים שכן זורמים בבית. כי אין בית שהכל בו לא עובד. אצלי לדוגמא, הילדים תמיד חוגרים חגורה ברכב בלי ויכוחים, אף פעם לא מנסים לגעת בחשמל, ישנו לילה שלם מגיל כמה שבועות (היו תקופות של נסיגה, אבל בגדול – הם אוהבים לישון) ואוכלים ירקות בלי לעשות בעיות. גם בבית שלכם יש דברים כאלה – מובנים מאליהם – שהילדים פשוט עושים. מרוב שאנחנו רגילים להסתכל רק על השלילי, אנחנו שוכחים מהחיובי והחוויה הכללית שלנו היא מאד שלילית וחבל. דבר שני, לא הכל אבוד. אנחנו יכולים לתקן ולהיות משפחת תרנגולים (או ברווזים) שמחה ומאושרת.

כאן מתחילה ההמלצה שלי על קורס הורות בגישת שפר, אותו עשיתי אצל מיטל חדד-מסורי. זכיתי לקבל ממנה טיפים בארוחות צהריים או סתם במסדרון בתקופה שעבדנו יחד, אבל הקורס המלא באמת תפר הכל ביחד וסידר לי את כל הפינות.

גישת שפר הופכת את כל המחשבה שלנו על הראש – במקום לשים את הילד ואת הצרכים שלו במרכז, אנחנו ממשיכים בחיים שלנו והילדים מצטרפים אלינו. כל כך פשוט, וכל כך קשה בו זמנית. ניסיתי לכתוב פה כמה כמה טיפים או עקרונות של הגישה שיסבירו מה בדיוק זה אומר – אבל כל דבר כזה מתנפח למשפטים ופסקאות של הסברים על גבי הסברים שעושים עוול לגישה.

אז אני לא יכולה לסקור את כל הגישה בפוסט בבלוג, אבל אני כן יכולה לספר את מה שאמרתי בסיכום של הקורס: הבנתי פתאום שהתפקיד שלי כאמא הוא לקחת צעד אחורה ולאפשר לילדים להתמודד עם החיים. זה אומר שלפעמים הילדים יחוו קשיים ואכזבות, ולפעמים הם ייפלו או יטעו, אבל זה מה שיכין אותם לחיים בוגרים ומלאים. וזה קשה לעמוד מהצד ולתת לזה לקרות, אבל רק כך הם יצליחו בכוחות עצמם.

הבנתי שבעצם הכל בסדר. אני בסדר. בעלי בסדר. הילדים בסדר. יהיה בסדר. גם אם אני “רק” אמא סבירה ובינונית, זה הכי טוב לילדים ולמשפחה שלי. ואם אני ברווזה, אני ממש לא חייבת להיות תרנגולת רק כי השכנה או הסבתא או הכתבה באינטרנט אמרה שלהיות תרנגולת זה הדבר הכי נכון בשביל הילד. ואם אני שלמה עם ה”ברווזות” שלי, אז הילדים שלי יגדלו להיות אחלה ברווזים, עד שהם יוכלו לבחור להיות חתול או כלב. וגם זה בסדר.

בקיצור, קורס מומלץ מאד. רוצו להרשם. דברו איתי בפרטי או בהערות אם אתם רוצים הסברים.

רגשות בינוניים וסבירים

מתוך כל הבסדר הזה, נבטה גם הבנה לגבי הדרישה החברתית להיות אמא מושלמת כל הזמן, לא רק ביחס לנורמת ההתנהגות וההשקעה שלך בילדים, אלא גם לגבי הרגשות שלך כאמא.

אחרי שנולדו הילדים שלי, הרגשתי שאני חייבת להסתדר לבד (במסגרת המשפחתית המצומצמת, בעלי היה והשתתף מעל ומעבר – אין לי אף שביב של תלונה). עד כדי כך שכשנתקלתי בדברים שבאמת לא הסתדרתי איתם כמו כאבים וקשיים בהנקה, לא רציתי לבקש עזרה. בדיעבד זה נראה די טפשי, אבל כשהייתי בתוך זה פשוט לא רציתי. אולי חשבתי שלבקש עזרה יהיה להודות בכשלון. אני באמת לא יודעת. מזל שבעלי דחף אותי לבקש את העזרה שהייתי צריכה, כי אחרי זה באמת הכל הסתדר (שוב תודה).

הבידוד והלבד והדרישה לשלמות שהפנמנו כל כך טוב יוצרת בעיה מאד קשה לנשים שלא מתיישבות במרכז המיינסטרים של מה זה להיות אמא אוהבת מהיום הראשון. לשמחתי ולמזלי, אני התאהבתי בילדיי מיד ולא חוויתי דכאון אחרי לידה (ואולי שני הדברים כרוכים זה בזה), אבל נשים רבות כן חוות את הרגשות האלה, וחוסר הלגיטימציה והמודעות לקיום רגשות כאלה גורם לסחרור והדרדרות של המצב.

ולכן, אני ממליצה לכל אם ואם לעתיד להכנס לאתר נשים מדברות אמהות בניהולה של לימור לוי אוסמי. לא עם כל התכנים אני מזדהה, אבל זה בכלל לא חשוב – כי אולי את תזדהי. ואם תזדהי, לא תרגישי לבד. ואם לא תרגישי לבד – אולי תצליחי להגיד לעצמך שמותר להרגיש ככה, ואולי גם שאת לא חייבת להרגיש ככה. ואולי תצליחי לבקש את העזרה שאת צריכה, או סתם להגיד לעצמך שאת בסדר ויהיה בסדר.

ושיר לסיום.

12 thoughts on “איך הפסקתי לפחד והשלמתי עם זה שאני אמא בינונית וסבירה”

  1. אחלה פוסט, מעורר מחשבה.
    אני בהחלט מסכים עם הגישה שהעלית ואני משתדל להתנהל על-פיה, מאז שנהייתי לאבא (כ 3 שנים).
    לצערי זוגתי שתחי’ עוד צריכה כנראה השתלמות בכיוון… קצת אמא לחוצה והיסטרית לפעמים.
    אני בכל אופן כמעט ולא חווה רגשות-אשמה במסגרת ההורות שלי.

    נ.ב סחתיין על הקישור לשיר של אודי דוידי, זכרונות לימים עברו…?

    1. קודם כל, הגישה תגיד לך לכבד את אישתך ולתמוך בהיסטריות שלה, כי זו הדרך שלה להיות ברווזה או תרנגולת. דבר שני – השיר הוא סוג של בדיחה פרטית, אבל גם עושה לי מצברוח טוב ומשתלב עם המסר הכללי, אז למה לא 🙂

    2. בטח הביקורת כלפי זןגתך לא עוזרת לה 🙂 הגישה מדברת גם על זה.
      מאד מעניין

  2. איזה פוסט מעולה.
    אני גם מרגישה בינונית ורק לעיתים סבירה אבל חושבת בגדול שעדיפות הטעויות שלי לילדים שלי לעומת אמיתות צודקות של מישהו אחר בשבילם.
    גם אני טועה, לומדת, מתנצלת וממשיכה ומקווה שלפחות זה משהו שהם לומדים ממני.
    נהניתי לקרוא את הפוסט המקסים.
    תודה
    גלי, אמא בינונית וסבירה.
    🙂

    1. ממש אהבתי את המשפט הזה – עדיפות הטעויות שלי לילדים שלי מאשר האמיתות הצודקות של מישהו אחר. מעולה!

    2. או: איך הפסקתי לפחד והשלמתי עם זה שאני האבא היחיד שמגיב בין כל האמהות.

  3. רינה נהניתי לקרוא כל מילה, וגישת שפר נראית לי בדיוק מה שצריכים ללמד כבר בבתי הספר.
    זה כל כך חשוב ויש את מרחק הזמן בין ההבנה, ההפנמה והיישום. אז עדיף ללמוד לפני שמתחתנים ועד שיוולדו הילדים כבר ירד האסימון..

    1. אחד הדברים שאני אוהבת בגישה הוא הדגש על כיבוד אב ואם, גם זה לא יזיק להם ללמוד בגיל צעיר 🙂

  4. לצערי אני יכולה לומר שאין קשר בין התאהבות בילד לבין דיכאון אחרי לידה.
    אני התחברתי והתאהבתי אבל בכל זאת “חטפתי”.
    לעתים זה קשור ללידה קשה, חוסר תמיכה,חוסר מוכנות,ציפיות גבוהות ועוד.
    חשוב לדבר על זה ולא להתבייש כי הפתרונות קלים למדי אם לא מספיקים להשאב עמוק מדי.

    1. תודה על השיתוף.

      אני חושבת שזה מאד חשוב לדבר ולא להתבייש, וזו אחת הסיבות שאני ממליצה על האתר “נשים מדברות אמהות”, אני חושבת שהתכנים שם נותנים הרבה כוח למי שמרגישה לבד, ואולי זה נותן לגיטימציה ו”דחיפה” לשתף ולבקש עזרה (ובתקווה גם לפתור את הבעיה…).
      אני גם מאד מתחברת לנושא של ציפיות גבוהות מדי – שזה בדיוק מה שאני מרגישה שגישת שפר נותנת (או, לפחות נתנה לי) – את היכולת להגיד שאני ברווזה ולא צריכה לעמוד בציפיות של אף תרנגולת.

  5. הנושא עדיין רחוק ממני, אבל אהבתי את הגישה שהבאת כאן – היא באמת הפוכה למה שחשבתי שצריך להיות, אבל יש בה היגיון. ולכן אולי אשוב לכאן עוד כמה שנים 😉

    1. קודם כל, תודה 🙂
      אחת הסיבות שאני חושבת שאתרים כמו “נשים מדברות אמהות”, או במקרה הזה – גם הפוסט שלי – הם חשובים, היא כדי להציף דברים ומלבד לתת תמיכה או מידע למי שכבר שם, גם להקדים תרופה למכה, כשאפשר. הייתי ממליצה לך לקרוא גם פוסטים אחרים שלי על שילוב אמהות ועבודה, אולי גם זה יכול להועיל לך בעתיד…

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *