פשוט לסתום את הפה

טוב, די טחנו את הנושא הזה בזמן האחרון, אבל אני חייבת לשתף בשתי מאיות הדולר שלי. למען קוראים שיבואו בעתיד – אני אפרט:

בקמפיין הקיץ של H&M הם שילבו דוגמנית “פלאס-סייז”, בלי רעשים וצלצולים מיותרים, פשוט כחלק אינטגרלי מהקטלוג. בעקבות הפרסום הם קיבלו כמות עצומה של יחסי ציבור חיוביים על מהלך כל כך מהפכני, תגובות חיוביות על שילוב של נשים ממוצעות (אני סולדת מהביטוי “נשים אמיתיות”, כאילו מי שרזה מאד היא לא אישה אמיתית), אך גם תגובות שליליות. החל מהאשמת H&M בעידוד השמנת יתר באוכלוסיה ועד האשמת ג’ני ראנק (הדוגמנית) בכיעור יתר (טוב, עניין של טעם).

אני חושבת שזה היה מהלך מבריק.

אני לא מתומכי חוק הדוגמניות*, לדעתי זו פגיעה לא מידתית בחופש העיסוק. אלא שכשאני מסתכלת על פרסומת לבגדים עם דוגמנית רזה שלא דומה לי או למבנה גופי, לא אקנה שם. לעומת זאת, כשמציגים דוגמנית במשקל ממוצע והיא נראית טוב – זה מעודד אותי לקנות. וזו המטרה של פרסומת. לא?

כבר עשרות שנים נשים רזות מככבות בעולם האופנה והפרסום, אבל זה לא אומר שזו האסטרטגיה האופטימלית. עושים את זה כי “ככה כולם עושים”. ונשים קונות – כי אין משהו אחר. אף אחד לא באמת בודק האם דוגמניות בעלות מבנה גוף ממוצע מוכרות יותר או פחות. כנ”ל לגבי חנויות שמוכרות בגדים עד מידה 40 (או 42 גג). בכל פעם שאני עושה סיבוב רכישת בגדים וחוזרת בלי כלום – אתם הפסדתם כסף. האבסורד הוא שגם רשתות בינלאומיות שיש להן בגדים במידות גדולות יותר, לא מביאות אותם לארץ, ומפסידות קהל שלם של לקוחות. לא ברור לי למה.

מעניין לעניין, באותו עניין

תמיד כשמדברים על הנושא של דימוי גוף של נשים לא רזות, עולה הטענה ששמן זה לא בריא ושעל השמנים להשתנות, ולא לדרוש שהעולם ישתנה לטובתם. ובכן, מעבר לטעות העסקית שבאמירה זו (כפי שהזכרתי לעיל), יש כאן כשל משמעותי אחר.

דימויים

העולם שלנו מלא-מלא-מלא בתמריצים לא להיות שמנים. אנחנו מופצצים כל הזמן בפרסומות ובדימויים ובהטפת מוסר בריאותית עד כמה זה גרוע להיות שמן. קשה לי לדמיין שיש הרבה אנשים שמנים שלא היו מעדיפים להיות לא-שמנים. רק מה, זה לא כזה קל.

אני שומעת לעתים קרובות “חכמולוגים” שאומרים שעודף משקל נובע מאכילת יתר, אז כן – טכנית הם צודקים (זו טאוטולוגיה), אבל מצד שני – ברור לגמרי שמי שאומר משהו כזה מעולם לא סבל מעודף משקל** או היה בקרבת מישהו שנאבק עם המשקל שלו.

לדוגמא, ההבדל אצלי בין שמירה על המשקל לעליה הוא משהו כמו מאפה קטן אחד ליום, או נגיד – כוס יין ושורה של 4 קוביות שוקולד. שלא לדבר על צ’יפס או פיתה שהם דברים שאני לא מרשה לעצמי לאכול גם פעם בכמה שנים. או יותר נכון, מרשה לעצמי מדי פעם – ואז מגלה איך הקילוגרמים עולים בחזרה.

אז נראה את מי שמדבר כלאחר יד על “אכילת יתר” ואחותה חביבה “פשוט לסתום את הפה” מתמודד יום יום עם מגבלות מהסוג הזה ומצליח להחזיק את עצמו לאורך זמן. זה אפשרי, אבל פשוט – זה לא.

אז תרגיעו.


* דווקא בחוק הפוטושופ אני תומכת, כי פוטושופ הוא למעשה הונאה. המצב האופטימלי מבחינתי הוא שבתחתית כל מודעה מפוטשפת יהיה QR Code שיאפשר לסרוק ולראות את התמונה ללא פוטושופ. כך נוכל לקבל החלטת רכישה מושכלת.

** יש חכמולוגים כאלה שעשו דיאטה רצחנית ומעידים על עצמם איך זה היה קל לרדת 20 ק”ג, ומה כל שאר השמנים מתבכיינים, אבל מרוב שזה קל – הם מעלים את הכל בחזרה, הם פשוט מדברים לפני שעבר מספיק זמן. אני יכולה להעיד על עצמי שה-14 ק”ג הראשונים שהורדתי אחרי הלידה היו קלי-קלות. זה ה-7 האחרונים שאני מעלה ומורידה כבר כמה שנים טובות שהם קשים.

3 thoughts on “פשוט לסתום את הפה”

    1. תודה! תמיד כיף לקבל פידבקים חיוביים 🙂

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *