לפני כמה שבועות התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. מעבר כזה כרוך לא באחת, אלא בשתי פגישות עם סוכני ביטוח. אחת עם מקום העבודה הישן (לסכם זכויות וכו’) ואחת עם מקום העבודה החדש. ובכל פגישה כזו, טפסים, טפסים ועוד טפסים. בעקבות הפגישה עם מספר סוכני ביטוח במהלך השנים, הגעתי למסקנה שזה לא יכול להיות הם – זה אנחנו. אי אפשר להכנס לפגישה עם סוכן ביטוח ולצאת במצב סביר. תמיד אתה יוצא פוחד מכל מיני תרחישי פציעה, מחלה ומוות, וכל כך עייף שבא לך לזחול למיטה ולא לצאת שבוע. אני לא יודעת אם זו האסטרטגיה שלהם, או שזו פשוט תוצאה טבעית של מספר הטפסים שצריך לחתום עליהם, אבל זה תמיד כך. יש גם עוד עניין – תמיד הם מדברים ומסבירים בסבלנות, ואתה בטוח שהבנת, עד שאתה יוצא מהפגישה ולא מצליח לשחזר שום דבר הגיוני. יכול להיות שגם זו תוצאה של ההתשה.

חוץ משתי הפגישות המייגעות האלה, פנה אלי השבוע נציג של חברת הביטוח שלי על מנת למכור לי “השלמה לביטוח הדירה והתכולה” הכוללת כיסוי לתאונות בתוך הבית. וגם מחוץ לבית. או במילים אחרות (שלא נאמרו עד שאני אמרתי אותן במפורש): ביטוח תאונות אישיות. במחיר “זעום” לחודש (בואו נגיד שבמחיר הזה אני יכולה לקנות כמעט 12 ספרים במבצע), אני אקבל פיצוי כספי חד פעמים בלה בלה בלה.

כשסירבתי לקבל את ההצעה הנהדרת, הנציג טרח להפחיד אותי בכל מיני תרחישי זוועה, כמו מה עלול לקרות לי אם אני אשבור את היד. ולא משנה ששברתי את היד לפני שנתיים ולא פשטנו את הרגל בעקבות כך, הרי מה יקרה אם אשבור את הרגל?

המשכתי להתעקש שאני לא מעוניינת, והוא מאד התפלא שאני לא מעוניינת בביטוח שיש לכ-ו-ל-ם. הבטחתי לו שאני אבדוק עם כולם ואם באמת יש להם ביטוח תאונות אישיות (לכ-ו-ל-ם) אני מבטיחה שאעשה גם. כי אם כולם קופצים מהגג – אז גם אני, למרות שבמצב כזה חברת הביטוח תקרוס ולא תוכל לשלם לי…