במהלך החודש (או במקרה זה – חודשיים) מצטברים אצלי כל מיני נושאים שעולים לי על העצבים. כפי שכבר אמרתי בעבר, כמה טוב שיש לי בלוג שבו אני יכולה לשחרר עצבים בלי להוריד לאף אחד ספציפי את הראש.

שבתון ביום ראשון

את העבודה-בעיניים המסוימת הזו, אני מאד מחבבת, רק לא. אז מה בעצם הבעיה שלי עם יום חופש נוסף בשבוע?

א. אני חושבת שיום חופש נוסף בשבוע שנועד לקניות (כך בהצהרה!) הוא ירוד מוסרית. איזה מסר אנחנו מעבירים כשאנחנו אומרים “בוא נעבוד פחות (כלומר, נייצר פחות ערך) כדי ללכת לקניות (כלומר, לצרוך יותר)? ממש התעלות רוחנית! יום שלם שמוקדש לתרבות הצריכה הנעלה, כל שבוע! תאמינו לי, יוצא לי להיות בקניונים לפעמים באמצע היום, הם מלאים לחלוטין. ולא רק בתל אביב. מי האנשים האלה – לא ברור לי בדיוק, אבל אולי הם אנשים כמוני בחופשת לידה/משרה חלקית… אני לא יודעת, וזה לא משנה. לא נראה לי שאנחנו באמת צריכים להשקיע משאבים כדי לאפשר לאנשים לקנות עוד. הם מסתדרים לבד, ת’נק יו וורי מאץ’.

לא הולכים להוריד את מספר שעות העבודה בשבוע, אלא רק לסדר אותן אחרת, ולכן:

ב. הורים שיוצאים מוקדם כדי לקחת ילדים (כן, בדר”כ נשים) ייאלצו להמשיך לצאת באותה שעה מוקדמת, אבל בבת אחת אחוז המשרה שלהם יצנח. ואז, אני לא בטוחה איזה כסף הם הולכים להוציא על קניות ביום ראשון. פתרון אפשרי הוא להוסיף שעות גם למעונות, אבל אם זה לא היה מספיק קשה לילד להיות במסגרת-חוץ-ביתית עד שעה 16:00 או 17:00, עכשיו נאלץ להשאיר אותם שם עד 18:00 או 19:00? ולטובת איזו מטרה נעלה (תזכורת: שופינג)?

ג. אחוז נכבד מתושבי ישראל (ולא רק דתיים, שאצלם הבעיה חמורה פי כמה) שומר מסורת בצורה כזו או אחרת. מנקה את הבית ביום שישי. מבשל ארוחה מיוחדת למשפחה. הדלקת נרות, קידוש וכו’. איך המסורת הזו אמורה להתקיים אם עובדים ביום שישי עד 14:30? מנסים למכור לנו שאם נהיה בחופש ביום ראשון נהיה כמו בחו”ל, שזו כמובן משאת הנפש הכי פרובינציאלית שיש. יש לי תחושה שאף אחד באירופה לא רוצה להיות “כמו באמריקה” או לחילופין “כמו בסין”, ובטח שלא “כמו בישראל”. כי שלא כמונו, יש להם גאווה לאומית (וגם דתית בחלק מהמקרים), ורק אנחנו מתעקשים להתרפס לחסל את המסורת המכובדת וארוכת השנים שלנו, כדי לא-להשיג-דבר-בעל-ערך.

שנת הלימודים תרפפ”ו

ובאותו עניין, אני לא מצליחה להבין את ההגיון בלוח השנה של בתי הספר. אנחנו מתחילים ללמוד בתאריך לועזי שרירותי (עד השנה, ה-1 בספטמבר, אבל החל משנה הבאה ב-25 באוגוסט, שזה עוד יותר מפגר אבל לא הנושא), אבל כל החופשים (מלבד החופש הגדול) מנוהלים ע”י לוח השנה העברי. כך שבשנים מסוימות, הילדים חוזרים לבית הספר, ויומיים או שלושה אחרי, הם כבר יוצאים לראש-השנה-יום-כיפור-סוכות. השנה, הגדיל לעשות שר החינוך הגאון שלנו, גדעון סער, והשנה החליט על גשר בין יום כיפור לסוכות… כאילו לא היה לנו מספיק קשה למצוא סידור לאיסרו חג – החג המומצא ביותר בתולדות מערכת החינוך – בואו נדביק פה עוד כמה ימים לא קשורים לכלום.

אפילו אם שמים לרגע בצד את אורך החופשות וימי חופש מומצאים כגון איסרו-חג והימים האלה לפני פסח, אפשר לשפר את המצב בצורה פשוטה ע”י הגדרת החופש הגדול שיהיה בחודשים אלול-תשרי, ולא יולי-אוגוסט. באופן פלאי, יש לנו מערכת חינוך אחרת במדינה, שדווקא כן מנהלת את לוח השנה לפי הלוח העברי. מערכת ההשכלה הגבוהה. באוניברסיטאות, חוזרים ללימודים שבוע אחרי סוכות. כך בהגדרה. אם כך, איזה תירוץ נשאר לנו להתחיל את הלימודים בבתי הספר דווקא בספטמבר?

אומרים הפרובינציאליים: “אבל ככה זה בכל העולם! מתחילים ללמוד בספטמבר, ומסיימים ביוני!”. ובכן, זה נכון ולא נכון. כי בחצי הכדור הדרומי לדוגמא, שנת הלימודים מתחילה ונגמרת בתאריכים אחרים בגלל שאצלם תקופות החורף והקיץ הפוכים לאלה שלנו. וגם, כי “בכל העולם” אין חודש של חגים באזור ספטמבר-אוקטובר, אלא דווקא בתאריכים אחרים. אומרים הפרובינציאליים: “אבל אז נהיה בחופש כשבחו”ל עובדים!”. ובכן, זה נכון. אבל בכל העולם יש חגים שונים, ותאריכים שבהם עמים, תרבויות ודתות שונות לא עובדים. והם לא מתנצלים על כך. מסתדרים. מחכים לשבוע הבא. ואם אנחנו בחופש ביולי-אוגוסט וגם בחגי תשרי, אז אנחנו גם בחופש כשבחו”ל לא עובדים, וגם בחופש כשבחו”ל כן עובדים. הגיוני? לא ממש. ממילא בתקופה זו הכל נדחה ל”אחרי החגים”. התרומה של כמה ימי לימודים בודדים במהלך החודש הזה היא חסרת משמעות.

אפס סובלנות לאלימות

ואם במערכת החינוך אנו עוסקים, אני רוצה למחות על האלימות במערכת. כולם מדברים על תוכניות למניעת אלימות אצל בני נוער, אבל אני חושבת שבני נוער זה כבר ממש מאוחר מדי. ילדים מתחילים להיות אלימים בגיל מאד צעיר, ואף אחד לא עושה שום דבר! מה הפלא שילד שלמד בגן שהוא יכול להרביץ ולא יקרה לו כלום, ימשיך לעשות זאת גם בגיל מבוגר יותר, כשיהיה הרבה יותר קשה לרסן אותו?

אני לא מאשימה את הגנים או את בתי הספר ישירות, אני מאשימה את המדיניות של משרד החינוך. היום אי אפשר לעשות דבר כדי למנוע אלימות. לא ניתן להרחיק ילד (או ילדה), לא ניתן להשעות ולא ניתן לסלק. בקושי מותר להעמיד אותו בפינה.

אני מציעה מדיניות של אפס סובלנות. ילד מגלה אלימות (מרביץ, דוקר, דוחף), הוא הולך הביתה. נקודה. מצד אחד – שההורים יטפלו בבעיה, כי זו האחריות שלהם, ומצד שני – כדי להגן על הילדים האחרים בגן.

המפקפקים יגידו שממילא זה לא יעזור, כי יש כל מיני הורים שלא אכפת להם ומזניחים את הילדים. לכך אני עונה:

א. אני באמת מאמינה שלרוב ההורים אכפת, אך כאשר אין להם מוטיבציה מאד גדולה לטפל בכך (כי זה לא באמת משנה), הם מתעצלים לחנך. כי לחנך זה קשה.

ב. פעם אחת שיסלקו את הילד שלך כי הוא היה אלים – ניחא. פעם שניה ושלישית שאחד ההורים יצטרך לצאת מהעבודה באמצע היום כי הילד אלים? פתאום הם יידעו לחנך את הילד. כי כשזה מגיע לכיס, פתאום זה נהיה חשוב. עצוב, אבל נכון.

ג. מה אכפת לי אם ההורים של ילדים אחרים מזניחים אותם? (זאת אומרת, זה לא שלא אכפת לי בכלל, אלא שבגדול, אם אין הזנחה פושעת אלא רק חינוך קלוקל, זה לא ממש ענייני) מה שאכפת לי, זה שהילד שלי יהיה מוגן מפני ילדים אלימים.

אני לא חושבת שהמצב הנוכחי הוא הגיוני: אני לא צריכה לחשוש מכך שהילד הפרטי שלי יחזור הביתה עם שריטות, סימנים כחולים, או חס וחלילה משהו יותר גרוע, בגלל ילד אחר. אני לא רוצה ללמד את הילד הפרטי שלי להחזיר, פשוט כי אין לי ברירה אחרת. ואם זה אומר שמדי פעם בפעם, כשהילד הפרטי שלי לא ישתלט על עצמו ויתנהג בצורה אלימה, אני אצטרך לצאת מהעבודה באמצע היום ולחנך אותו – זה מחיר שאני בהחלט מוכנה לשלם. ואם זה אומר שילדים אלימים שההורים שלהם לא מצליחים להשתלט עליהם יצטרכו ללכת למסגרות אחרות – אז זה חבל, אבל זה מה שיש. לא ייתכן שגן שלם יתנהל סביב שניים-שלושה ילדים אלימים, כשיש עוד 30 ילדים שצריכים את תשומת הלב הזו.

אפס סובלנות לאלימות. זה מה שצריך.

וגם – אפס סובלנות לכינים. יש לך כינים? לך הביתה ואל תחזור עד שהראש שלך נקי. בדיוק כמו ילד חולה עם חום. עם התכשירים של היום, ממש אין תירוץ.

קטנה לסיום

עדיין יאיר לפיד. שיחות מוקלטות. ועוד יותר – שיחות מוקלטות שלא מתנתקות כשזה עובר לתא הקולי. ואני אף פעם לא זוכרת מה המקש למחיקת ההודעה, ואני נאלצת להאזין לכל מיני שטויות לפני שאני יכולה למחוק את ההודעה סופית.