שוויון או אפליה מתקנת – חלק 1: מוסד הנישואין

אספר לכם סיפור סטריאוטיפי:

בזמן לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה, פגשה יעל את רגב, שהיה באותה עת בשנה א’ בפקולטה לרפואה. השניים התאהבו וכעבור זמן מה החליטו להתחתן. בשנים הראשונות רגב היה עסוק מאד בלימודיו, ומכיוון ששני בני הזוג רצו שרגב יצליח, יעל לקחה על עצמה את עול הפרנסה ועבדה במשרה מלאה. כעבור מספר שנים, במקביל לילדים המקסימים שהגיעו בינתיים, המשמרות של רגב התחילו להיות אינטנסיביות, כך שכבר לא הייתה אפשרות שהוא יוכל להיות בבית בשעות איסוף הילדים, ומנגד משכורתו עלתה מספיק שיעל לא הייתה חייבת לעבוד במשרה מלאה על מנת לפרנס את המשפחה. הזוג קיבל החלטה שיעל תפסיק לעבוד, ותיקח על עצמה את תחזוקת הבית והילדים, וכך רגב יהיה חופשי להתמקד כולו בהתקדמותו כרופא מומחה. עברו עוד כמה שנים מאושרות. רגב הפך למומחה מבוקש, ומרפאתו הפרטית פרחה. הילדים גדלו קצת, ויעל התרגלה לאורח חיים נינוח שבו היא מבלה בבתי קפה, עושה קניות להנאתה ודואגת לבית בעיקר ע”י חלוקת הוראות לעוזרת. הזמן החל להראות את אותותיו – יעל כבר לא הייתה בת 20 או 25, פניה החלו להראות קמטים והיא כבר לא הייתה חטובה כבעבר. רגב עבר את משבר גיל ה-40 שלו, והחליט להתגרש מאשתו ולעבור לדגם צעיר יותר. יעל הבינה כי היא לא תוכל לשמר את רמת החיים אליה התרגלה, ולכן החליטה לתבוע בנוסף למזונות ילדים, גם מזונות אישה, וגם חלק במוניטין שרגב צבר במהלך שנותיהם ביחד.

עכשיו, לפני שאתם מתעצבנים, אספר לכם עוד סיפור סטריאוטיפי:

יואב היה יזם צעיר ומצליח, וכבר היה אחרי אקזיט גדול. יום אחד, פגש את לירון, שחקנית מתחילה. השניים התאהבו וכעבור זמן מה החליטו להתחתן. מכיוון שלא היו להם דאגות פרנסה, לירון המשיכה בנסיונותיה לעבוד כשחקנית, אך כעבור מספר נסיונות כושלים, פשוט ויתרה על כל העניין. הילדים גדלו קצת, ולירון התרגלה לאורח חיים נינוח שבו היא מבלה בבתי קפה, עושה קניות להנאתה ודואגת לבית בעיקר ע”י חלוקת הוראות לעוזרת. הזמן החל להראות את אותותיו – לירון כבר לא הייתה בת 20 או 25, פניה החלו להראות קמטים והיא כבר לא הייתה חטובה כבעבר. יואב עבר את משבר גיל ה-40 שלו, והחליט להתגרש מאשתו ולעבור לדגם צעיר יותר. לירון הבינה כי היא לא תוכל לשמר את רמת החיים אליה התרגלה, ולכן החליטה לתבוע בנוסף למזונות ילדים, גם מזונות אישה, וגם חלק במוניטין שיואב צבר במהלך שנותיהם ביחד.

קחו דקה או שתיים למחשבה, מה נכון וצודק במצבים שתיארתי. ובזמן הזה, אם אתם חדשים כאן, אני ממליצה לקרוא קודם את ההקדמה לסדרה.

ישנם גברים שמזדעקים על שני הסיפורים במידה שווה, ולא מבינים מדוע יעל או לירון זכאיות בכלל למזונות אישה, ובוודאי שאינן זכאיות לחלק מהמוניטין של בני זוגן. המהדרין גם יתלוננו על כך שבמשך שנים הנשים חיו על חשבון הבעל, לא עבדו ולא תרמו כלכלית למשק הבית, וכשהנישואין נגמרו הן עוד מעזות לבקש עוד כסף! חוצפה ממש! אני חושבת שהם טועים, ומיד אסביר למה.

[לפני שנמשיך, אני יודעת שגברים רבים מתלוננים על גובה המזונות, אבל להזכירכם: מזונות נועדו לילדים. ואם האם היא בעלת המשמורת, היא צריכה לקבל כסף לצרכי הילדים, בלי קשר לגובה ההכנסה שלה. אני הראשונה להודות שבתי המשפט בהחלט טועים לפעמים בפסיקת המזונות, במיוחד במקרים שיש בהם משמורת משותפת או הגבר בקושי מרויח מספיק לצרכיו שלו, אך ברמת העקרון – גבר מחויב להמשיך לתמוך בילדיו כספית גם אם הוא כבר אינו נשוי לאמם. ואם באופן תיאורטי, הגבר הוא המשמורן העיקרי, הרי שגם הוא זכאי למזונות ילדים. הסיבות שזה לא קורה הן: א. המשך התפקידים המסורתיים שבהם האישה היא המטפלת העיקרית וב. הקבעון של הממסד, כך שגם אם הגבר היה המטפל העיקרי, הוא בדרך כלל לא יקבל משמורת.]

[לפני שנמשיך 2: אני לא יודעת מה בתי המשפט פוסקים. אני לא עורכת דין. ההיבט שמעניין אותי הוא ההיבט המוסרי והצדק, לא ההיבט החוקי]

חוזה כלכלי לכל דבר

רומנטיקה זה יפה ונחמד, ואפילו חשוב מאד. אך מוסד הנישואין הוא בעיקרו מוסד, כזה שנועד לשמור על הסדר החברתי, הכלכלי והבירוקרטי. כאשר זוג מתחתן, מלבד הצהרה לחברים על אהבתם המיוחדת, וערב מופלא של יונים מלבלבות וזיקוקים מרהיבים, הם גם מצהירים למעשה שמעתה הם יחד. אין יותר “שלי” ו”שלך”, יש “שלנו”. כך מתייחס אליהם בית המשפט, וכך גם הם צריכים להתייחס לעצמם. כל החלטה כלכלית שמתקבלת מרגע זה מתקבלת כזוג, ולא כשני יחידים שבמקרה גרים באותו הבית.

[אני חושבת שהראשונים להעיד על כך יהיו דווקא הזוגות החד מיניים, שנתקלים בבעיות מבעיות שונות בגלל שהממסד אינו מכיר בהיותם נשואים, החל מצרות ברישום ילדים לגן ועד בעיות בחלוקת הירושה. אבל, מכיוון שנושא סדרת הפוסטים הנוכחית הוא דווקא היחסים בין גברים ונשים, אתייחס לזוגות הטרוסקסואלים בלבד.]

נבחן לרגע את הסיפור הראשון. ליעל היה כושר השתכרות מסוים. ייתכן ואם היא הייתה ממשיכה בעבודתה ומקימה קליניקה משלה, אף היא הייתה יכולה לתרום תרומה כלכלית משמעותית למשפחה. אבל, אז, באו הילדים. אני בעד ילדים. ילדים זה שמחה. אבל אי אפשר להתכחש לכך שילדים פוגעים בקריירה, ובעיקר בקריירה של נשים. זאת משום שבאופן מסורתי, נשים הן המטפלות העיקריות בילדים, ולכן עובדות פחות שעות. כמו כן, בדרך כלל הן מרוויחות פחות מהגבר, ולכן אך הגיוני שהן יהיו אלה שיוותרו על הקריירה לטובת טיפול בילדים (שמתם לב לסיבה ומסובב?). וכך, הזוג הגיע להחלטה משותפת שיעל תתמוך בהתפתחות המקצועית של רגב. לו הייתם רואים בנישואין סוג של חוזה כלכלי, הייתם מבינים שלמעשה מה שקרה כאן הוא התחייבות חוזית: את תוותרי על קריירה, תטפלי בילדים ובבית, ואני אתפתח מקצועית. בתמורה, את תקבלי רמת חיים גבוהה. ואז, רגב מחליט להפר את החוזה הזה חד צדדית, ויעל דורשת פיצוי, ובצדק. הרי היא עמדה בתנאי החוזה. ולא רק מזונות אישה, אלא גם חלק מהרווחים העתידים שלו, על בסיס המוניטין והנסיון שהוא צבר בזמן שהם היו יחד והיא תמכה בו.

כאן בדרך כלל נשמעות שתי מחאות:
היא בכלל לא תרמה להתפתחות המקצועית שלו, הרי אם הוא היה רווק הוא היה מצליח הרבה יותר. לזה יש שתי תשובות:
א. מחקרים מראים בבירור שגברים נשואים מרוויחים יותר מרווקים (אני לא מצרפת לינק, פשוט חפשו בגוגל ותשפטו בעצמכם). וגם מאושרים יותר ובריאים יותר, אבל זה לא נוגע לעניין.
ב. מה זה משנה מה היה “אם”? הוא בחר להתחתן, הוא בחר להביא ילדים, הוא בחר לאפשר לאישתו לא לעבוד. הוא צריך לשאת בתוצאות של הבחירות שלו.

בסדר, נניח. ומה עם לירון? לירון לא תרמה להתפתחות המקצועית של יואב.
נכון, אני מסכימה. לירון לא זכאית לחלק מהמוניטין והניסיון שיואב צבר לפני שהם התחתנו. עם זאת, כאשר הם התחתנו, לירון נכנסה למערכת הנישואין עם ציפיה מסוימת לגבי רמת החיים שלה היא תזכה. שוב, לא ייתכן שיואב ייסוג מההתחייבות הזו באופן חד צדדי ללא פיצוי.

לדעתי, זו לא אפליה מתקנת. זה פשוט ככה עם חוזים, לפעמים מתחרטים. אבל אז צריך לשלם.

שלך שלי, שלי שלך

שמעתי אצל ורדה רזיאל ז’קונט (או שמא זה היה בציטוטים מהפורומים בטמקא?) אישה שמתלוננת שהיא מרויחה יותר מבעלה, ולכן תמיד מכסה את החלק שלה בחשבונות ובמשכנתא, ועוד נשאר לה כסף לבזבוזים, ואילו בעלה לא מצליח לכסות על החלק שלו בחשבונות ורוצה למכור את הדירה ולעבור לדירה קטנה יותר, והיא לא מוכנה לרדת ברמת החיים. האם אלה נישואין? האם זו שותפות גורל? את חיה ברמת חיים גבוהה, בזמן שבעלך – שגר איתך בבית – נאנק תחת עול החשבונות?

בעבר, גיל הנישואין היה הרבה יותר נמוך, ולכן – לרוב לא היו לבני הזוג נכסים להגן עליהם. היום, כשגיל הנישואין עולה, רבים הזוגות שנכנסים מתחת לחופה (או, עולים על מטוס לקפריסין) כשיש באמתחתם לא מעט כסף. מצד אחד יש את הזוגות הרומנטיים המקסימים שלא מדמיינים שיבוא יום שהם יתגרשו, ולכן לא מודאגים מהנושא הכספי. מניסיוני, אלה גם האנשים שבכלל לא הקדישו מחשבה לעתידם הכלכלי המשותף – לא פותחים חשבון משותף, ממשיכים “להתחשבן” על הוצאות ושומרים את ההכנסות שלהם לעצמם (כמו האישה בפסקה הראשונה). בקיצוניות השניה, יש את אלה שמודאגים רק מהנושא הכלכלי, וחותמים על חוזים דרקוניים שמסדירים את כל הנכסים שהגיעו לפני הנישואין וגם את כל אלה שייצברו במהלך הנישואין.
בעקרון, הסוג השני עדיף – כי לפחות הם מקדישים מחשבה לנושא הכלכלי, אך בעקרון שניהם ואריאציה על נושא “שלי שלי, שלך שלך”. לדעתי, זה לא מהווה בסיס איתן לנישואין. מסתבר, שגם לדעת בתי המשפט שמייחסים חזקת השיתוף על כל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין ונוטים גם לבטל חוזי טרום נישואין שהם בלתי סבירים (מה זה בלתי סביר? לשופטים הפתרונים).

[אני חושבת שביטול חוזי טרום נישואין, (למעט אם נעשתה בהם רמאות בוטה כמו הסתרת נכסים) אינו סביר ואינו הגיוני. גם אם אחד הצדדים נפגע מההסכם, הרי שהיה צריך לחשוב על כך לפני שחתם].

מתווה ה”שלנו” הוא הרבה יותר מתאים לנישואין, ראשית מההיבט המהותי של שותפות אמיתית: למה להתחתן אם רוצים להמשיך לנהל את החיים בנפרד? ושנית, מההיבט הפרקטי: כשצריך לנהל משק בית משותף ולקבל החלטות לפי טובת המשפחה, גם המשאבים צריכים להיות משותפים. לדוגמא, רק כך אפשר להגיע להחלטה לטובת המשפחה שאחד ההורים יעבוד במשרה חלקית כדי שיהיה מי שיקבל את הילדים כשהם חוזרים מבית הספר והגן. אם אין שיתוף כלכלי אמיתי, אף אחד מההורים לא יכול לקבל החלטה כזו בנפרד, כי הוא לא יעמוד ב”חלק שלו” בכלכלת המשפחה.

בסדר, אז הקדשנו מחשבה לנושא הכלכלי, ואנחנו רוצים להתחתן במתווה “שלנו” ועדיין לשמור על נכסים שהבאנו איתנו. ליתר בטחון. כי אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד 20 שנה (זוכרים את יעל ורגב?). אכן, צודקים. במקרה זה, אני ממליצה על הסכם טרום נישואין מדורג. בהסכם כזה, ישנו איזון משאבים במשך הזמן, כלומר: אם מתגרשים כעבור שנה, כל אחד הולך עם הנכסים שאיתם הגיע. אם מתגרשים כעבור 20 שנה, הנכסים כולם מתחלקים שווה בשווה בין הצדדים. בכל נקודת זמן באמצע הנכסים מתחלקים באופן יחסי לזמן שעבר מאז החתונה. פתרון יצירתי וסביר, ששומר על הנכסים של שני הצדדים ומנגד על דרך של שותפות אמיתית ולא מתגוננת.

ואם זה היה הפוך?

אם זה היה הפוך, כלומר – האישה הייתה המפרנסת העיקרית והגבר ויתר על הקריירה? בתור פמיניסיטית 1.0, לא אכפת לי מדיכוי תיאורטי של כלל הנשים ע”י כלל הגברים בבואי לשפוט מקרה מסוים. אני מחוייבת לשוויון, ולכן – אם זה הפוך, תחליפו את כל שמות הגברים בשמות של נשים, ותחלקו את הכסף בהתאם.

כמו כן, אם האישה הייתה מחליטה מיוזמתה להתגרש בשלב הזה – הרי שהיא זו ש”מפירה את החוזה”, ואז יש לבחון מחדש מה מגיע לה כשותפה ב”עסק המשפחתי”.

אחרית דבר

גירושין בישראל הם בהחלט דבר לא נעים. לא פשוט לנשים לעבור בבית הדין הרבני (ולעיתים גם לא לגברים), ולא פשוט לגברים לעבור ברשויות הרווחה ובבית הדין למשפחה. אבל חשוב לזכור: זה שנעשה עוול לצד אחד, לא מכשיר את העוול שנעשה לצד האחר. יש להלחם בשניהם בחירוף נפש, וחבל שארגוני הנשים וארגוני הגברים לא מסוגלים לצרף כוחות למען מטרה משותפת.

וגם – לציבור המתחתנים בקפריסין: הידעתם? הקטע הקשה ברבנות הוא לא החלק של החתונה. הוא החלק של הגירושין. וברגע שנרשמתם כנשואים במדינת ישראל (ואתם יהודים) הגירושין שלכם עוברים ברבנות. לא רוצים רבנות? אל תירשמו כנשואים.

בפעם הבאה: על הטרדה מינית או תקרת הזכוכית. עדיין לא החלטתי.

15 תגובות על “שוויון או אפליה מתקנת – חלק 1: מוסד הנישואין

  1. הלל גרשוני

    בטרם אקרא את הכול, יש לך טעות חשובה אחת:
    “בעבר, גיל הנישואין היה הרבה יותר נמוך, ולכן – לרוב לא היו לבני הזוג נכסים להגן עליהם. “

    זה פשוט לא נכון. לחתן יש הכסף שלו, לכלה יש נדוניה מבית הוריה, שלא לדבר על מקרים שמדובר באישה בוגרת, בפרט אם אלו נישואים שניים. בשביל זה יוצרו כל ענייני הכתובה ודיני גירושין, שנועדו לעסוק בחלוקת הכסף שהובא משני הצדדים (והרי גם האישה בעבר הייתה יצרנית, לפחות באופן מינורי).

    Reply
  2. הלל גרשוני

    ועוד:
    “[אני חושבת שביטול חוזי טרום נישואין, (למעט אם נעשתה בהם רמאות בוטה כמו הסתרת נכסים) אינו סביר ואינו הגיוני. גם אם אחד הצדדים נפגע מההסכם, הרי שהיה צריך לחשוב על כך לפני שחתם].”

    בדיוק היה במקוראשון דיון על עמדת ההלכה על הסכמי טרום נישואין (בשתי מילים: זה מורכבה). אבל נקודה אחת חשובה היא עניין ה”אסמכתא”. אדם לפעמים חותם על חוזה משום שהוא לא מאמין שהוא אי פעם יתממש. את יכולה לומר לו: “אבל חתמת”, אבל תכל’ס השאלה היא האם החתימה שלו שוה משהו, אם הוא בכלל לא התכוון אליה כי הוא לא דמיין שזה יקרה. צריך לחשוב על הנושא הזה היטב. זה בכלל לא פשוט.

    Reply
  3. Sew a Word in Edgewise

    לגבי הנכסים, אתה צודק בעקרון, החלטתי להשמיט את “למעט במקרים של נישואין שניים או כאשר מדובר בשידוך ממשפחות עשירות” והתכוונתי לעבר הקרוב של שני הדורות האחרונים פחות או יותר, בחברה הלא-חרדית שבה החשיבה הזו יותר רלוונטית (כי גירושין הרבה יותר נפוצים). זאת משום שהטקסטים שלי מלאים בהסתייגויות ולא רציתי להגזים. כנראה שבמקרה הזה טעיתי.
    לגבי ביטול חוזים – הבעתי את דעתי בלבד. ברור לי שהנושא סבוך, אבל אם ניתן לכל מי שחתם על חוזה להגיד “לא הבנתי על מה אני חותם” ו”לא חשבתי שבאמת אצטרך לקיים את הסעיף” ונפטור אותו מקיום החוזה, כל השיטה תתמוטט, וחברות הביטוח יוכלו לעשוק אותנו אפילו יותר ממה שהן כבר (“לא חשבנו שמקרה כזה יכול לקרות”).

    Reply
  4. Anonymous

    לגבי הסכם ממון במתווה “שלנו” – אז אני ואישתי ניסחנו וחתמנו על הסכם כזה ממש.

    אחיך הגדול
    🙂

    Reply
    1. Sew a Word in Edgewise

      אה, כי לא חשבתי על זה כשכתבתי 🙂

      שתדע שהשתמשתי במתווה שלכם גם כדי לעזור לחברה שלי. רעיון פשוט גאוני.

  5. http://www.blrimages.net/

    Otrs iemesls ir vÄ“l nepatÄ«kamāks. Tas ir pasÅ«tÄ«jums.TieÅ¡i tā, tikai pasÅ«tÄ«jums visbiežāk tiek paÅ¡u uzÄ£enerÄ“ts projekta veidā, kurā skaisti tiek ierakstÄ«ti sagaidāmās ietekmes un citi bla bla bla.…..TieÅ¡i analogā laikā tika radÄ«ti vislielākie “dokmentālā” foto Å¡edevri – kā piemÄ“ram Stenlija Kubrika paviljonā tapuÅ¡ie Apollo misijas attÄ“li. 0  0

    Reply
  6. car insurance quotes

    Hello, i feel that i noticed you visited my weblog so i got here to return the favor?.I am trying to find issues to enhance my site!I assume its adequate to use a few of your ideas!!

    Reply
  7. http://www.perufusion.org/

    Hi,vielen Dank für die Review und die Empfehlung, hat mich sehr gefreut. Hier noch ein paar Infos:- ich fahre einen Mini (Diesel), der ist eigentlich tierisch laut, man muss halt mit dem Zoom nahe ran- drei Töchter- die Autofahrt dauert immer zweieinviertel Stunden LG,Uwe

    Reply

Leave a Reply to Anonymous Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *