בקיצור, אי אפשר לנצח. יש בגישה זו מן האמת, ועל כך אדבר בפוסט שיתרכז כולו בנושא שוויון ואפליה מתקנת, אך הפמיניזם מהסוג הזה (אני קוראת לו “פמיניזם 2.0”) הפך לכל כך קיצוני והזוי, שהוא עורר נגדו תנועת נגד, ואני מקווה שרוב תגובות הנאצה נגד הפמיניזם אינן מיזוגיניה פרופר, אלא שנאת פמיניסטיות מהסוג הזה.

שונאי הפמיניזם – קוים לדמותם

בעיני, שונאי הפמיניזם (ובכוונה איני אומרת שונאי נשים, כי שני מושגים אלה אינם זהים, ועל כך אפשר להתפלסף באריכות, כפי שיוכיח דף הפייסבוק שלי) מתחלקים למספר קבוצות:

א. שוביניסטים קלאסיים: מקומה של האישה במטבח, יחפה בחלוק. רוב המגיבים בבלוגוספירה אינם מהסוג הזה, פשוט משום שרובם אינם חברים בשכבה החברתית הרווחת בבלוגוספירה. אם תסתכלו בטוקבקים בטמקא, תראו שם הרבה יותר מהסוג הזה (אפילו אם חלקם טרולים). ישנם אנשים חביבים שמאמינים באמת ובתמים שאנשים מהסוג הזה פסו מן העולם, אבל הם חיים בבועה סוציו אקונומית גבוהה, ואינם באמת מכירים את המצב של נשים במקומות אחרים.

לצורך הבהרת העניין אספר אנקדוטה: אני גרה בשכונה עם רמה סוציו אקונומית גבוהה, אך משום שלא הייתה בה טיפת חלב עד לאחרונה, נותבתי לטיפת חלב בשכונה משכבה סוציו אקונומית נמוכה. בפגישה הראשונה התבקשתי למלא שאלון אלימות במשפחה (זו לא הייתה הכותרת, אבל זה ברור שזה מה שזה היה) שבו, לצד שאלות על אלימות פיזית, היו שאלות כמו: “האם יש לך חשבון בנק (משותף או פרטי)?”, “האם בעלך מרשה לך לקחת כסף לקניות במכולת על דעת עצמך?”, “האם בעלך מרשה לך לדבר עם חברות או משפחה בטלפון?”. הסיטואציות האלה היו נראות לי הזויות לחלוטין, אבל בשכונה הזו מדובר במציאות יומיומית שבה הבעלים שולטים בחיי היום יום באופן שאנחנו בקושי מסוגלים לדמיין. קריירה? זו הדאגה האחרונה שלהן.

אני הייתי עדה לאישה שבאה לטיפת החלב להכריז בגאווה לרופאת הנשים שהיא הצליחה למצוא בייבי סיטר לילדים כדי שתוכל להגיע לשים התקן תוך רחמי ללא ידיעת בעלה. מהשיחה הבנתי שבעלה אינו מוכן שהיא תשתמש באמצעי מניעה, והיא לא יכולה לקחת גלולות בסתר כי אין לה כסף לקנות אותן. האם אתם יכולים לדמיין מצב שבו גבר מכריח את אשתו להביא ילדים נגד רצונה, עד שהיא צריכה לשים התקן תוך רחמי בסתר?

[במאמר מוסגר, אני לא מצדיקה את ה”ממסד”, אבל נדמה לי שהם מתקשים להתמודד עם חזקת החפות מול הבעייתיות שבשחרור מישהו שעלול להיות מסוכן, ואח”כ לגלות שהוא רצח את אישתו/ילדיו. מקרים כאלה קורים.]

ג. ריאקציונריים: בקבוצה זו חברים הגברים החביבים שסיפרתי עליהם בסעיף א’ שבאמת ובתמים סבורים שהמאבק כבר הוכרע. יש שוויון לנשים, למעט בשוליים הסהרוריים, וכל החוקים הדרקוניים נגד הטרדה מינית, אפליה מתקנת ושאר ירקות הן דרך של הפמיניסטיות 2.0 להתנקם בגברים. אותם אני מפנה שוב לסעיף, א’: המאבק לא הוכרע. נשים עדיין סובלות מאפליה בכל תחומי החיים. הן עדיין חלשות וזקוקות להגנה. זה לא אומר שמותר להתעלל בגברים בחסות החוק (ע”ע העדר ענישה במקרים של תלונות שווא על אונס/הטרדה מינית), אבל צריך להבין שיש צורך אמיתי מאחורי החוקים, ושביטולם לא יוביל לחברה צודקת יותר אלא רק לנשים חלשות יותר.

ד. תמימים/מתממים: אני לא יודעת אם הם באמת תמימים, או אם זו סתם התממות, אבל אלה האנשים שאומרים דברים כמו “זו לא הדרה, זו האדרה”, “כבודה של בת מלך פנימה”, “זו ההלכה וזהו”, “זו לא הדרת נשים, זו הדרת גברים” וכו’. אני חושבת שהם טועים מכל וכל, ושאי אפשר ברצינות להשוות בין כוחה של מי שנמצאת על הבמה למי שנמצאת בקהל (וכן, זו תשובה לזה), אבל לפחות עושה רושם שיש להם כוונה טובה.

ולכן, כרגיל, גברים ונשים אינם מבינים זה את זה. כי כשאישה אומרת “אני פמיניסטית”, היא מתכוונת שהיא דוגלת בשוויון וכו’, וכשגבר אומר שהוא “אנטי-פמיניזם” הוא בדרך כלל מתכוון שהוא מתנגד ל”פמיניזם 2.0” וכל השיח סובב סביב הנחות יסוד שגויות במקום על הנושא האמיתי (מה שהוא לא יהיה באותו הרגע).

על הפרק (1): הפרדה באוטובוסים

בואו נתבונן רגע בעין ביקורתית וקצת יותר רגועה בתופעה מקובלת במחוזותינו, והיא – שירותים נפרדים לגברים ולנשים. והיה ואישה תכנס לשירותי הגברים, במידה וכל הגברים שנמצאים באותו הרגע בשירותים הם אנשים סבירים, כנראה שיסתכלו עליה בתדהמה ויבקשו ממנה בנימוס לצאת משירותי הגברים ולעבור לשירותי הנשים (שזה בערך מה שקרה במקרה קרון התפילה ברכבת מבית שמש). במידה והיא לא תסכים, כנראה שכל מה שיקרה הוא שהגברים ישתמשו בתא שירותים במקום במשתנה. מתי זה הופך לחדשות? כשחלילה יש שם איזה “פסיכי” שמחליט לנקוט באלימות כדי להוציא את ה”פרובוקטורית” משירותי הגברים.

כלומר, מצד אחד – הציבורי החילוני מנסה לחנך את הציבור הדתי/חרדי היכן להעביר את גדר הצניעות, דבר שברור שהוא חסר תועלת ותוחלת, ומצד שני – הסיפור האמיתי הוא האלימות שהופעלה נגד נשים שלא ישבו במקום “הנכון”, שזה כמובן דבר פסול, וגם הציבור החרדי ברובו מסכים לכך.

שאר הדיון על הפרדה באוטובוסים סב סביב שני צירים:

א. האם למיעוט יש זכות להכפיף את המרחב הציבורי (והדגש על ציבורי) לערכיו. כלומר, האם לחרדים יש זכות להכריז שבקוי אוטובוס ציבוריים תהיה הפרדה בין גברים לנשים. בעיני, התשובה לשאלה זו היא לא, ולכן הפתרון הוא מתן אפשרות לפתוח קוים פרטיים שאותם יממנו החרדים בהתאם לאורח חייהם. מי שירצה לנסוע בהפרדה ייסע, ולא על חשבון אף אחד אחר, ומי שלא – לא. אם הקוים האלה יהיו יותר זולים, גם חילונים יוכלו לבחור להשתמש בהם, ולכבד את החוקים הנהוגים בהם. לצערם, לא ניתן ליישם את אותו הפתרון על מדרכות בשכונות חרדיות, ולכן הפרדה ברחובות אינה לגיטימית בשום אופן.

ב. האם לחברה יש זכות להכפיף את המיעוט לערכיה. כלומר, האם לחברה החילונית שהיא הרוב, יש זכות להתערב בנעשה בתוך הציבור החרדי, ולדעתי כן, כל עוד מדובר במרחב ציבורי (ורחוב הוא עדיין מרחב ציבורי, אפילו אם הוא בשכונה חרדית). זהו עקרון שהוא לגיטימי לחלוטין  בדמוקרטיה, כמו שאסור לנודיסטים להסתובב סתם כך עירומים ברחוב, אבל אנחנו לא מתערבים במה שהם עושים בתוך ביתם.

בעיני, כל הסיפור הזה נופח מעבר לכל פרופורציה, ברוב האוטובוסים ההפרדה (שהיא אכן פסולה כשהיא כפויה) מתבצעת בנועם ובצורה סבירה (כלומר, אזור לנשים מאחור, אזור מעורב באמצע ואזור לגברים מלפנים), ולולא הצוערים וגל הלחימה בהדרת נשים, שגררה בעקבותיה פרובוקציות (כן, גם פרובוקציות) מכוונות, הדבר הזה היה נשאר סטטוס קוו שקט שלא מפריע כמעט לאף אחד. חוץ מזה, אכן יש קיצונים שיורקים על ילדות בנות 8 בבית שמש וכו’, וזה לא בסדר, וצריך להלחם בזה, אבל זו באמת בעיה שבשוליים, וממש לא תשפיע על אף אחת בתל אביב בעתיד הקרוב.

על הפרק (2): קול באישה ערווה

א. בואו נבהיר דבר אחד: למילים יש משמעות. אבל משמעות יכולה להשתנות במרוץ השנים, וכשחכמינו אמרו לפני כמעט 2000 שנים “קול באישה ערווה” הם לא התכוונו למובן הפיזי (או לביטוי המכוער שנפוץ כרגע במחוזותינו “ערווה מהלכת על שתיים”), אלא שקול אישה הוא דבר מגרה ואינטימי. ולכן, כשטועים בפירוש המילה, מתדיינים על נושא לא רלוונטי, וזה חבל.

ב. כן, יש הלכה כזו שאוסרת לשמוע קול אישה כי היא “ערווה” (ע”ע סעיף א’ לגבי פירוש המילה). השאלה היא לא מה היה אז, כי דווקא אז היהדות הייתה מאד מתקדמת ביחסה לנשים (הכתובה היא מסמך סופר-מתקדם לזמנו. מסמך ששומר על זכויות האישה במקרה של גירושין? מי שמע על דבר כזה בעולם העתיק?), השאלה היא מה יש היום והאם ראוי שהלכה כזו תשאר על כנה גם בראי העולם המודרני. בעיני, לא. גבול הפריצות משתנה עם השנים, וכמו ששיער אישה כבר מזמן אינו ערווה והוא דבר רגיל שגבר רואה כל הזמן מבלי להתרגש, כך גם קול אישה אמור להיות דבר רגיל, אפילו אם היא שרה (רחמנא לצלן). מצד אחד, כשגבול הצניעות עובר איפהשהוא ב-MTV, זו החפצה של האישה, אך מנגד כשהוא עובר איפשהוא בקו המרפק והקרסול, זו גם החפצה של האישה. ההדבקות לסנטימטר היא גם סוג של פורנוגרפיה, ועל זה כבר כתבו רבים לפני ולכן לא ארחיב.

טיזר

אחרי שיישרנו קו לגבי מושגי היסוד, ואם אתם חברים באחת הקבוצות שאינן השוביניזם הקלאסי, אפשר לדבר על נושאים כמו הטרדה מינית, שוויון בעולם התעסוקה, נישואין וגירושין. זאת ועוד, בפעמים הבאות.