אלוהים, תן לי את הכסף לקנות מה שאני צריך, להנות ממה שאני רוצה, ואת התבונה להבחין ביניהם

בהמשך לחפירה הקודמת, אני מוסיפה לקבל השראה מכל המחאות המתרחשות בזמן האחרון, וגם הפעם – בזווית קצת שונה מהרגיל. קראנו על מצוקת מעמד הביניים, אך משום מה בגופי החדשות מתעקשים להביא סיפורים של אנשים שאינם מסכנים כלל וכלל, ופשוט אינם מתנהלים במסגרת התקציב שלהם. שמענו על א’ הדלפון שמרויח 25 אלף ₪ נטו, ועדיין לא מצליח לגמור את החודש ללא מינוס. התוודענו לזוג המסכן הזה שגר ב”פריפריה” הרחוקה מודיעין. אני מבינה את מצוקתם, ובכל זאת – הבעיה שלהם אינה בעיה של הכנסות או יוקר מחיה בלתי אפשרי, אלא בעיה בניהול ההוצאות.
אני מסכימה שיקר מדי בישראל. אני מסכימה שהיחס בין יוקר המחיה למשכורות הוא לא סביר. אני גם חושבת שאין לכך פתרונות קסם, ושגם לא ניתן לכרוך יחדיו את בעיות הריכוזיות, חוסר התחרות, בעלות צולבת ועוד מרעין בישין ביחד עם בעיות הנדל”ן ולחשוב שאם נלך לגור באוהל בזמן החופשה מהאוניברסיטה זה משהו ישתנה מחר. פתרון של בעיות מהסוג הזה לוקח זמן. 
הנושא של הפוסט הזה הוא לא האם יקר בישראל או לא, או האם המחאה מוצדקת או לא, אלא איך ייתכן שבהנתן תנאים כלכליים מסוימים, אנשים מרשים לעצמם לחיות ברמת חיים מעבר ליכולתם.
בואו ננתח לרגע את המקרה של א’ שהזכרתי לעיל. העיפו מבט בטבלת ההוצאות שלו. לבחור יש 4 ילדים, ואני שמחה בשבילו. אני אוהבת ילדים. לכן, נניח שההוצאות על גנים וצהרונים הן קשיחות. נניח גם שההוצאות על מזון קשיחות ואי אפשר להוריד בהן (לי זה נראה קצת מוגזם, אבל לי יש רק 2 ילדים קטנים ולכן אני לא יכולה באמת לדעת). גם עלות החשמל נראית לי לא הגיונית (בהתחלה חשבתי שזו עלות לחודשיים, וזה היה נראה לי סביר, אבל לא – זו עלות לחודש), אבל שוב – אני לא באמת יודעת.

עכשיו בואו נתבונן בעלות שכ”ד: 7000 ₪ בחודש, במקום מגורים המרוחק 35 ק”מ מת”א, זו כנראה וילה או לפחות חצי מדו. יכול להיות שאני טועה, אבל מבט בעלות הארנונה גורם לי לחשוב שקלעתי בדיוק. שוב שימו לב, שזו עלות של 1100 ₪ ארנונה לחודש (!). אני גרה בנתניה, וניתן למצוא כאן דירות 5 חדרים מהממות, 130 מ”ר ומעלה, בפחות מ6000 ₪ לחודש, במרחק (שימו לב) 35 ק”מ מת”א. ותנו לי לספר לכם, שגם הארנונה תהיה חצי ממה שהאדון משלם היום. הנה, חסכתי 2,100 1550 ₪ [עדכון: שכחתי שארנונה זה לחודשיים] בחודש בקלות, הוצאתי את האיש מהמינוס, ואפילו לא צריך לבטל את הכבלים.  


יבוא א’ ויגיד: אני לא רוצה לגור בנתניה. אני לא רוצה לעבור לדירה ושיהיו לי שני ילדים בכל חדר + סוויטת הורים + חדר משפחה. אני רוצה “לחיות טוב”. אז לזה אני עונה (בפראפרזה על האלכוהוליסטים האנונימיים): אלוהים, תן לי את הכסף לקנות מה שאני צריך, להנות ממה שאני רוצה, ואת התבונה להבחין ביניהם. אם אתה לא יכול להרשות לעצמך רמת חיים מסוימת, אתה צריך או להוריד את רמת ההוצאות, או להעלות את רמת ההכנסות. לא צריך את אלון גל או את ארגון פעמונים המצוין שיגיד לך את זה, זה אמור להיות הגיון פשוט.


לצערי, אנחנו (בישראל בפרט, ואני חושבת שבכלל בעולם המערבי) מתנהלים במחשבה שכל דבר שאנחנו רוצים אנחנו גם צריכים. וכאן מתחילות הצרות. יש לנו צרכים, ויש לנו רצונות, יש ביניהם לפעמים חפיפה, אך היא לא מוחלטת. תרשים א’ מראה את המצב הנוח בו יש לנו מספיק הכנסות כדי לכסות על כל הצרכים ואפילו על חלק מהרצונות. מה שמעל לקו – אי אפשר לקנות. פשוט כי אין כסף! 
אם אתרע מזלנו, ואין לנו מספיק לכסות על הכל, אנחנו צריכים לשנות את התמהיל של הרצונות כך שנוכל לכסות את כל הצרכים, ואת הרצונות – כמה שאפשר. לדוגמא, אנחנו צריכים קורת גג. אנחנו רוצים לגור בת”א (או וילה בארסוף או לקנות במקום לשכור, או כל אחד לפי טעמו). אנחנו יכולים לבחור איזה חלק מהרצון שלנו אנחנו מממשים בהתאם לתקציב שברשותנו. תרשים ב’ מראה את המצב הנפוץ, שבו אנחנו מתבלבלים בין הצרכים לרצונות, וחיים מחוץ לתקציב שלנו, כך שאנחנו מסיימים את החודש במינוס, למרות שהיינו יכולים להסתדר אם היינו מתנהלים בצורה נכונה.
יש גם אנשים שבאמת לא מרוויחים מספיק כדי לכסות את הצרכים הבסיסיים שלהם. בדרך כלל אלה לא האנשים ממעמד הביניים, ובדרך כלל הם גם לא גרים במרכז הארץ. כדי לפתור את הבעיה שלהם, יש רק אפשרות אחת: להגדיל את מקורות ההכנסה. שזה כמובן הרבה יותר קשה מלצמצם הוצאות שאינן הכרחיות.
תתחילו לחשוב הפוך ממה שהתרגלתם: לא להתייחס להכנסה שלכם כנקודת הייחוס להוצאות, אלא להתחיל מרשימה של צרכים והוצאות קשיחות. נשאר לכם עודף ביחס להכנסה? אפשר להוסיף גם קצת מותרות, אך להגדיר לכך מסגרת. השאר – הולך לחיסכון. חיסכון חשוב יותר מהוצאה מזדמנת, אני לא חושבת שצריך אפילו להסביר למה. אם לא התכנסתם להוצאות במסגרת התקציב – עברו מחדש על ההוצאות, ובדקו איפה אתם יכולים לקצץ. יש מאיפה. בוודאות. אם תפעלו כך, ותישארו במסגרת התקציב שקבעתם, כאשר תתקדמו ותתבגרו, והמשכורת שלכם תעלה, העודף יוכל ללכת לחיסכון או אפילו לקצת פינוקים, ולא לכיסוי המינוס במקרה הטוב, והגדלתו במקרה הרע.
לפני שאתם מחליטים על קניה (קטנה או גדולה), שאלו את עצמכם: האם אני באמת צריך את זה? האם אני צריך את זה עכשיו? האם אני צריך דווקא את זה, או שאפשר להסתפק בתחליף זול יותר? כשתתרגלו לחשוב כך, יהיה לכם יותר קל להשאר במסגרת התקציב, כי פחות תתפתו לקניות מיותרות, ותקנו דברים רק כשאתם בטוחים לגמרי שאתם צריכים אותם.
שאלות? הבהרות? טענות? השאירו לי הערה כאן, בפייסבוק או בפרטי, ואשמח לעזור אם אוכל.
למען הסר ספק: אין לי הכשרה פיננסית, רק היסטוריה של התנהלות סבירה והחלטות פיננסיות במסגרת התקציב שלי. אני מקפידה לחסוך בכל חודש כמה שאפשר (למעט כאשר הייתי בחופשת לידה ללא תשלום, ואז נעזרנו במה שחסכנו לפני כן).

בהצלחה!
בפעם הבאה, איך מחנכים ילדים להתנהלות פיננסית ולצרכנות נבונה…

[עדכון: חלק ב’ התפרסם, ואפשר לקרוא על חינוך ילדים להתנהלות פיננסית וצרכנות נבונה כאן]

2 thoughts on “אלוהים, תן לי את הכסף לקנות מה שאני צריך, להנות ממה שאני רוצה, ואת התבונה להבחין ביניהם”

  1. העניין הוא ש”רוצה” ו”צריך” זה עניין יחסי.
    אדם צריך באמת מעט מאוד מאוד. בשביל זה קיים מדד העוני המוחלט של האו”ם, שלפיו אין בישראל יותר מעשרה עניים, אולי.

    מעבר לזה, יש דברים שאדם רוצה. כל העניין הוא, אם כך, לצמצם את הרצונות לפי היכולות. ותו לא מידי.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *