ארכיון חודשי: יולי 2011

קורבן של הפוסט פמיניזם הישראלי הזה

חברה טובה שלי אמרה לי פעם – כשאת רווקה, שואלים מתי חתונה. אחרי שהתחתנת, שואלים מתי ילד. אחרי הילד הראשון, לוחצים מתי השני. הזמן היחיד שיש לך שקט הוא כשאת בהריון. אין כרגע שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לשפר את המצב, רק לחכות. אפשר להוסיף ולומר, כשסיימת צבא, שואלים מתי תואר. כשסיימת תואר, שואלים מתי תואר שני. התחלת לעבוד, שואלים מתי תהיי מנהלת וכו'. 
מצד אחד, אנחנו חייבות לצאת לעבודה, אחרת אנחנו לא ממשות את עצמנו. אנחנו חייבות להיות רזות, מטופחות, שאפתניות ומרתקות. מצד שני, יש את האמהות. בחו"ל יש יותר לגיטימציה לבחירה לא להביא ילדים בכלל אם אינך רוצה בכך, אך בישראל – אם אין לך לפחות 2 ילדים, את ממש כישלון כאישה. אחרי שהבאנו אותם, אומרים לנו שהם צריכים להיות מרכז העולם שלנו. מכרו לנו שכשאנחנו יוצאות לעבודה אנחנו נוטשות ומזניחות את הילדים. מכרו לנו שאם אנחנו מממשות את עצמנו מחוץ לבית, אז זה על חשבונם. עם מערכת ציפיות פוסט-פמיניסטית כזו, עם הלחצים הייחודים לישראל (בנוגע למשפחה), פלא שאנחנו עסוקות כל היום בהתנצלויות ורגשות אשמה?
לאחרונה עלו לכותרות מחאות רבות מספור, עם חלקן אני מזדהה יותר, עם חלקן פחות. חלקן רלוונטיות יותר לגבי וחלקן פחות. בתור אם בכלל וכאם עובדת בפרט, מחאת העגלות היא גם רלוונטית לגבי וגם מעוררת הזדהות. כהרגלי, אני לא מסכימה עם כל הטענות, אבל כשזה מגיע לחוק חינוך חינם ולסבסוד מעונות יום, אני לגמרי בעד.
תמיד כשמדברים על עלות המעונות, או מתלוננים על החופש הארוך והצורך למצוא מסגרות ותעסוקה יקרות עד מאד לילדים, קופצים מיד הקולות: "בשביל מה הבאתם ילדים אם אתם לא יכולים לבלות איתם?", "אתם מתייחסים לילדים כעול שצריך למצוא לו פתרון" וכו'. 

די. אל תאמינו להם. ילדים הם לא עול שצריך למצוא לו פתרון. אף משפחה שאני מכירה לא מתייחסת כך לילדים. פרנסה, מימוש עצמי, אלה הדברים שמוצאים להם פתרון. בעיני, הילדים הם ראשונים בסדר העדיפויות, אבל הם לא צריכים להיות הדבר היחיד בעולמי. אני לא צריכה, ולא נכון שאבטל את כל מי שהייתי לפני וארצה להיות בעתיד בגלל שעכשיו אני גם אמא. אני רוצה גם וגם וגם וגם. ואין סיבה שלא אקבל את זה. נכון, צריך להתאמץ (רצים הרבה ממקום למקום כדי להיות בזמן לאסוף את הילדים). נכון, צריך להיות יצירתיים (שעות עבודה גמישות). נכון, צריך גם לוותר (אחוז משרה נמוך, ומה – אתם חושבים שכיף לי ללכת להתעמלות דווקא ב2130 בערב או לקום ב5 בבוקר?). וגם – צריך הרבה תמיכה ושותפות מבן הזוג. אבל זה שווה את זה.
ועכשיו לעניין רגשות האשם שיש לנו על כך שאנחנו משאירות את הילדים בידיים של אנשים אחרים. ואני אומרת, האם יש הורים שמשאירים את הילדים ביודעין במסגרת מזניחה? או שאם חלילה הם מגלים שהילד לא מסתדר במסגרת, לא יעבירו אותו למסגרת אחרת? אני יודעת שהילדים שלי פורחים במסגרות שבהם שמתי אותם. אני רואה איך הם הולכים לשם בחיוך וחוזרים מרוצים, ואפילו הספיקו ללמוד משהו בינתיים. טוב להם שם, כמו שהיה להם טוב אם הם היו נשארים עם אמא. בינתיים, הם מרויחים היכרות עם ילדים אחרים, עם מטפלים אחרים ולימוד של נושאים שכנראה אני לא הייתי יודעת להעביר להם בעצמי. 
אז נכון, אני "קורבן" של הפוסט פמיניזם הישראלי. כולנו קורבן של הדרך שבה התחנכנו: הדתיים "מסכנים" כי "אסור להם" כל מיני דברים, החילונים "מסכנים" בגלל ה"עגלה הריקה" שלהם. לנשים קשה בגלל שהן צריכות גם להצטיין גם בעולם העבודה וגם כאמהות. זה "לא פייר". אבל מעבר להיותנו תוצר של חינוך וציפיות, אנחנו גם מקבלות החלטות. אני בחרתי להיות אם עובדת, ואני שלמה עם הדרך שלי. זהו, השתחררתי מרגשות האשמה (האלה לפחות). אני "קורבן" של הפוסט פמיניזם, ואני גאה בכך.
חשוב לי להדגיש, אני לא מעודדת עבודת אמהות או אי עבודת אמהות. אם אין לך דאגות פרנסה ואת מרגישה שאת רוצה להשאר בבית, השארי! אין לך דאגות פרנסה ובכל זאת ברצונך לעבוד בחוץ? צאי! יש לך דאגות פרנסה ואת יוצאת לעבודה מכורח? צאי, וזכרי: הילדים שלך לא סובלים. טוב להם במסגרות שלהם, ואת מספקת להם את הדרוש להם. וזה העיקר.
ופה הנקודה הכי חשובה בעיני: זכות הבחירה. החוק החדש, אם אכן ייכנס לתוקף ולא יידחה בחוק ההסדרים, הוא בעיני לא חוק שמעודד עבודת אמהות, אלא חוק שמאפשר לאמהות את חופש הבחירה. כאשר עלות המעונות גבוהה ממה שהאישה מרויחה, היא לא יכולה לצאת לעבודה (למרות חוסר הצדק, הרי עלות הטיפול בילדים אמורה להיות עלות משפחתית). וכך, היא נשארת בבית בשנים קריטיות וארוכות, ואח"כ קשה לה להשתלב מחדש בשוק העבודה. מה שנלקח ממנה הוא למעשה זכות הבחירה במסלול חייה.
ויש לי עוד בקשה קטנה, כשאת בוחרת בדרך חיים, אל תשפטי את מי שבחרה בדרך חיים אחרת. כל אישה וכל משפחה מקבלת החלטות לפי מה שמתאים לה. השיפוטיות הזו לא הוגנת, לא נכונה, ומיותרת. חבל.
לצערי, הבעיה הזו מוצגת בעיקר כבעיה של נשים, ולכן כתבתי כאן על אמהות ובלשון נקבה, למרות שלמעשה זו בעיה משפחתית. מה שחסר במכלול הפתרון הוא תמיכה של מעסיקים. לא רק באמהות ואפילו לא רק במשפחה, אלא בכלל באיזון בין החיים לבין העבודה, לכולם. האם רווקים לא צריכים לצאת ולהתאוורר לפעמים, ורחמנא לצלן, גם לבלות? האם גברים לא צריכים לבלות זמן עם המשפחה שלהם? אם מסתכלים על זה כך, לאמהות יש אפילו יותר זכות בחירה מלאחרים, כי אצלן זה נתפס כלגיטימי ואפילו רצוי לעבוד פחות שעות. מתי בפעם האחרונה ראיתם גבר עובד בחלקיות משרה מבחירה? ומתי רווק (שהוא לא סטודנט)? 
כשהסטנדרט הוא עבודה מצאת החמה ועד צאת הנשמה, אף אחד לא יוצא נשכר. אנשים שעובדים שעות ארוכות נשחקים, והיעילות שלהם נפגעת. כך גם העבודה לא מרוויחה, וגם הרווחה האישית והמשפחה נפגעת אנושות. התמזל מזלי, ואני עובדת במקום עבודה שמאפשרת לי לעבוד 80% ובשעות גמישות. ובכך, הם הרוויחו את נאמנותי. אני מודה שאני משקיעה יותר ונותנת יותר (גם כשהייתי בהריון בחודש שביעי והיה צריך לעבוד עד 3 בלילה מהבית) בגלל שאני מרגישה מחויבות אמיתית למקום שנתן לי את ההזדמנות הזו לאזן בין העבודה לבית. 
אני מתכננת בעתיד (אך לא כרגע) לפתוח עסק משלי, אחת השאיפות שלי היא להיות עסק ידידותי לחיים אישיים בכלל ולמשפחה בפרט, ולאפשר משרות עם שעות גמישות ועם חופשות תואמות ילדים (עד כמה שניתן, אני לא חושבת שזה פרקטי להשבית את העסק למשך כל חודש אוגוסט). הלוואי וזה יתאפשר לי, ושיהיו יותר ויותר מעסיקים כאלה.
במהרה בימינו אמן.